ראשית בכורים (בכורות) ריב

אכתי לא מיחייב עד אחר שנתעטף אשוב עקירה בשוא"ת עיי"ש, הרי דמה שגורם העקירה ע"י מעשה לא נחשב עקירה בקום ועשה, וחוץ מזה כאן הכניסה לכיפה אפי' גרמא לא הוי רק מה שאינו נותן לו לאכול, וא"כ אפי' גרם עקירה ע"י מעשה אין כאן, וא"כ קשה אמאי לא עקרו מצוה זו מפני חשש תקלה:

ונראה לי לחלק דמעשר בהמה הוי מילתא דשכיחא ע"כ עקרו המצוה מפני חשש תקלה, משא"כ בבכור בזה"ז דלא שכיח שיצטרך לרעות עד שיסתחב, דהא לכתחילה צריך להטיל בו מום קודם שיצא לאויר העולם או להקנות אוזן אמו לעכו"ם, [עי' תוס' לעיל ד"ג:

)] אלא דלעתים רחוקים יקרה ששכח מלעשות לו אחת מתקנות אלו, וכיון דהוי מילתא דלא שכיחא לא חשו חז"ל לעקור בשביל זה מצות נתינה, ודוקא בהך דאין מקדישין ואין מחרימין חששו אף דלא שכיח, משום דהתם ליכא ביטול מצוה ולא הפסד קדשים דסוף סוף ילך לאיבוד כמש"כ התוס' כאן משא"כ בבכור דכשיפול בו מום, יאכל בקדושת בע"מ לא גזרו במילתא דלא שכיחא, וחילוק זה מבואר ג"כ בנו"ב תנינא יו"ד סי' קפ"ט שהביא ד' הרמב"ם פ"ו מה' בכורים ה"ב דפסק שאם עבר ועשר בהמות בזה"ז הרי זה מעשר ויאכל במומו, ולכאורה הוא נגד גמ' ערוכה בסוף מכילתין דמוקי ברייתא דתניא ימותו במעשר בזה"ז, וביאר ג"כ עפי"ד הנ"ל עיי"ש:

עי רי"ט אלגאזי פ"ה אות מ"ג שהקשה לשיטת הסוברים דהטלת מום בקדשים בזה"ז אינו אסור אלא מדרבנן למה בטלו מצות עשה דמעשר בהמה בזה"ז הא יש עצה לעשר ולהטיל מום, ומוטב לדחות איסור דרבנן מלבטל לגמרי מ"ע של תורה דהא עשה דוחה ל"ת עיי"ש:

ולפענ"ד כמה תשובות בדבר, דאף שמפורש בש"ס ברכות (י"ט:

) דיש כח ביד חכמים לעקור איסור דרבנן בקום ועשה כמו שיש להם כח לעקור מצוה של תורה בשוא"ת מ"מ כמו דמצינו לענין עשה דוחה ל"ת דאין עשה דאורייתא דוחה עשה ול"ת דרבנן, כדמבואר בפ' יו"ט של ר"ה בהא דשופר של ר"ה אין מפקחין עליו את הגל משום דשופר עשה ויו"ט ל"ת ועשה, ולשיטת הר"ן והריטב"א שם אפי' הוי בעידנא לא דחי עשה ול"ת דרבנן, (ודעת הלח"מ פ"ב מה' שופר אינו כן עיי"ש] ה"ה כאן דמחמת חשש תקלה מוכרח לבטל אחת משתיהם, או העשה דאורייתא של מעשר בהמה, או הל"ת דרבנן של הטלת מום בזה"ז, מוטב שתתבטל העשה, דהל"ת דרבנן של הטלת מום יש בה דררא דעשה ול"ת, כדמבואר ברמב"ם פ"א מה' איסורי מזבח ה"א, דאיכא גם עשה דתמים יהי' לרצון, וחוץ מזה איסור הטלת מום הוי גדר ל"ת שבמקדש, דאין עיקר הקפידא עבירת האדם אלא הפגם שבקודש, [עי' מש"כ בחידושי לעיל (י"ב)] וכמו דאין עשה דוחה ל"ת שבמקדש, ומוטב שתתבטל העשה, ה"ה כאן:

ועוד הא בסוכה (ט"ז:

) עד כאן לא קאמר ר' יוסי הכא אלא בסוכה דמ"ע, אבל שבת דאיסור סקילה לא, וברש"י שם, אבל שבת דאיסור סקילה במלאכה דאורייתא מחמירין אפי' במידי דרבנן דאית בי', ועי' רא"ש פ' השוכר את הפועלים דהך בעיא דשבות בשאר איסורין לא איפשטא ואזלי' בה לקולא, ואע"ג דמסקינן במטיל מום בקדשים דע"י עכו"ם נמי אסור אפי' בזה"ז שאינו אסור אלא מדרבנן התם משום חומרא דקדשים הוא ולא גמרינן מינה עיי"ש, הרי דמצד חומרא דקדשים יש לו דין שבת דהוי איסור סקילה (ואף דביו"ט נמי שבות אסור שאני התם גזירה אטו שבת דשם שבת עליו וכמש"כ התוס' ב"מ (ד"צ)] וא"כ כמו דאמרי' התם דאפשר דלר"י שבת דע קרו סקילה מחמירין בי' טפי ה"ה בזה:

אך אכתי יש מקום עיון בזה כיון דעכ"פ לא חמור משבת, א"כ כמו דבשבת מתירין שבות דשבות במקום מצוה, ה"ה כאן נתיר הטלת מום ע"י נכרי בזה"ז דהוי שבות דשבות, כדי שלא תתבטל מ"ע דמעשר בהמה, היינו שיפריש מע"ב ואח"כ יטיל מום ע"י נכרי, ואפי' אי נימא דזה לא נחשב שבות דשבות במקום מצוה, דהמצוה אפשר שתתקיים בלי עבירת השבות דשבות, אלא דאח"כ יהי' מוכרח לדחותו מפני חשש תקלה, מ"מ הא פסק המחבר באו"ח סי' ש"ז ס"ה דאפי' שלא במקום מצוה, אלא אם צריך לדבר צורך הרבה התירו, ואין לך צורך גדול יותר מזה דחשש תקלה, ואי משום דלצורך זה יש עצה אחרת לעקור המצוה בשוא"ת, הרי בשביל מצוה ג"כ נדחה שבות דשבות, וא"כ ממנ"פ ניתן לדחות, אך עי' היטב בשו"ע הרב סי' תמ"ו ס"ה דלדעת היש חולקין כל כה"ג שוא"ת עדיף וה"ה בזה, ולדעה קמייתא שם יהי' מוכרח דאזלי בשיטת הסוברים דאף בזה"ז אסור להטיל מום מה"ת:

או י"ל דהסוברים דהטלת מום בזה"ז רק מדרבנן, אזלי בשיטת הפוסקים דאפי' שבות דשבות אינו מותר בכל המצות אלא במצות מילה וכיו"ב, שעיקרה דוחה שבת כדעת התוס' גיטין (ד"ח:

) וסייעתם:

(שם ע"ב) מוקדשין פשיטא לאו דידי' נינהו, בק"ק ואליבא דריוה"ג דאמר ק"ק ממון בעלים הם וכו' טעמא דכתב רחמנא יהי' קודש הא לאו הכי הו"א חיילא קדושת מעשר עילויי' השתא קדושה חמורה על קדושה קלה לא חיילא קדושה קלה על קדושה קלה מיבעיא:

עי' רש"י ערכין (כ"ח) ד"ה שחל שכתב והאיך מוחרמין והרי אינם שלו וכו', וכן הוא לשון הרמב"ם פ"ו מה' ערכין ה"ח עיי"ש, משמע לכאורה דעל קדשים קלים לריוה"ג דס"ל ממון בעלים הם יכול להטיל קדושה אחרת, אך עי' ירושלמי פ"ב דשקלים ה"ב אך בכור אשר יבכר לד' לא יקדיש איש אותו כל שהוא קדוש אין קדושה חלה עליו, הרי דקרא אתי לענין שאין קדושה חלה עליו, ועי' ערכין (כ"ט.) לא יקדיש מיבעיא לי' ללאו, וכן הוא ברמב"ם פ"ד מה' תמורה הי"א המשנה את הקדשים מקדושה לקדושה עובר בל"ת שנאמר בבכור לא יקדיש איש אותו וכו' וה"ה לשאר הקדשים שאין משנין אותן מקדושה לקדושה וכו' עיי"ש, אמנם אין זה סתירה דדרשא זו דלא יקדיש איש אותו אתי אליבא דכו"ע, ולריוה"ג דס"ל ק"ק ממון בעלים איצטרך נמי לענין שאין קדושה חלה, ולהסוברים ממון גבוה לזה לא איצטרך קרא אלא לענין שעובר בל"ת אף דלא אהני מעשיו ועי' בכ"מ שם:

ולפי הנראה אף לריוה"ג עובר בל"ת דהא בלח"מ פ"ו מה' בכורות ה"ב דבריו מטין שהרמב"ם פסק בעלמא כריוה"ג ואעפי"כ פסק בה' תמורה שם דעובר בל"ת, ולכאורה לריוה"ג מנלן דעובר בל"ת הא אפשר דקרא אתי לענין שאין ההקדש חל, (עי' זבחים (ס"ו.) מאי לא יבדיל אין צריך להבדיל, ובתוס' שם ד"ה אלא דבשאר לאוין למאי כתבי' אם לא ללאו, וא"כ לריוה"ג יתכן יותר דקרא לא אתי ללאו אלא להורות שאין קדושה חלה על קדושה], אך הא קרא בבכור כתיב ובבכור אף ריוה"ג מודה דאינו ממון בעלים כדמבואר בב"ק (י"ג)