ראשית בכורים (בכורות) ריא

שן] היינו אותן שהם ג"כ מסוג התרוקנות נכסים רק בדרך אחר, משא"כ חלק בכורה שהוא חידוש לא נחשב ההיפוך ממכירה, ע"כ אי לאו דמינה קריא לא הוי ממעטי' לי' ממכר כיון שאינו ההיפוך ודו"ק:

פרק תשיעי (דף נ"ג ע"א) במתני' כבשים ועזים שהם כלאים זה בזה, עי' ש"ך סי' רצ"ז סק"א ובפר"ח ודגול מרבבה שם, ועי' פ"א דכלאים מ"ו העזים והצבאים היעלים והרחלים וכו' אעפ"י שדומין זה לזה כלאים זב"ז, ומוכרח דעזים וצבאים יש להם השתיות יותר מעזים וכבשים דאל"כ הו"ל למנקט רבותא טפי דאפי' כבשים ועזים כלאים זב"ז:

(שם) תוד"ה כרב הונא וכו' לכך נראה לפרש דנקט הכא דוקא יתום דטעו בי' טפי מאחריתי, קצת קשה לפימש"כ התוס' חולין (ל"ח:

) דקרא דיתום איצטרך רק לענין שאם יבוא אלי' ויאמר ושבקי' לקרא דאיהו דחיק ומוקי אנפשי' עיי"ש, וא"כ הוי מילתא דלא שכיחא כלל, ואיך הוי ס"ד שיגזרו לבטל מ"ע דמעשר בהמה משום מילתא דלא שכיחא כה"ג וצ"ע, ועי' מש"כ לעיל בחידושי (דמ"ב.) ע"ד התוס' חולין הנ"ל:

תוד"ה ואין מחרימין וכו') אפי' למ"ד סתם חרמים לכהנים ואפי' במפרש לכהנים איכא למיגזר משום תקלה, לכאורה מה חשש תקלה שייך כאן הא יכול לתנו לכהן בכל עת ויהי' מותר בהנאה ומה חילוק יש בענין זה בין זמה"ז לזמן הבית אך עי' תוס' יומא (ס"ו.) דבזמן הבית שכיחי כהנים ולא הי' צריכין הבעלים להשהותו ונותנין אותם לאלתר לכהן, ולפי הנראה כוונתם דבזה"ז לא שכיחי כהנים מיוחסים, ואף אם יתנם לכהן יאסר להנות מהן שמא לאו כהן הוא, שוב ראיתי כן בחנח"ח מצוה שנ"ג עיי"ש, ועי' מהרשד"ם חאה"ע סי' רל"ה, ורש"י ותוס' בע"ז (י"ג) דמפרשים בחרמי בה"ב אזלי' בשיטת המהרי"ט ח"א סי' קמ"ט דסתמא מחזקינן להו בכהנים ודאין:

באו"ד, ואומר ר"ת דהתם במקרקעות דאי אסרת להו איסור עולם כ"ש דאתי לידי תקלה טפי, מבואר שיטת ר"ת דבמקדיש מטלטלין בזה"ז אינו רשאי לפדותן אלא צריך לאבדן מן העולם, אך דעת הרי"ף בפ"ק דע"ז דאף במטלטלין יש תקנה לפדותן, והתם בגמ' דינא קתני תקנתא לא קתני, וכן הוא דעת הראב"ד בפ"ח מה' ערכין וכ"מ שיטת הרמב"ם שם, וכן מטין דברי הריטב"א בע"ז שם עיי"ש:

וצריך להבין שיטת ר"ת אמאי לא יהי' תקנה לפדותן, ולכאורה עלה בדעתי דהטעם הוא משום קנס כדמשמע בתוס' שם שכתבו לחלק בין. בכור לשאר קדשים דהאי דמצריכינן הכא משום קנסא שהקדיש על חנם, משא"כ בבכור דלא ע"י באת הקדושה עיי"ש, אך ראיתי באור זרוע ע"ז שם דאזיל בשיטת ר"ת שאין תקנה בפדיון ואעפי"כ כתב דיש תקנה בשאלה לישאל על הקדשו, והתם מיירי במת המקדיש או הלך למדינת הים עיי"ש, ואם איתא דמשום קנסא אתינן עלה אמאי יהי' תקנה בשאלה טפי מבפדיון:

אך י"ל דלעולם הטעם משום קנס, אלא דאם הבעלים לפנינו ויש ענה בשאלה אין משגיחין על הקנס משום זילזול הקדש, דאף לאבד מן העולם אסור שלא לצורך, וע"כ מוטב שישאול ויעקור הקדושה מעיקרה, אך אם אין הבעלים כאן וא"א בשאלה אז קונסין שלא לפדות, כיון דבין כך ובין כך ילכו הקדשים לאיבוד. דאם יחלל על ד' זוזי ילכו המעות לים המלח, ולענין זילותא דהקדש אין חילוק בין רב למעט]:

וא"ת לפימש"כ האור זרוע דהא דאין תקנה בשאלה מיירי כשמת המקדיש, א"כ שוב יהי' רשאין לפדות דהא עכשיו לא שייך קנסא דקימ"ל הצורם אוזן בכור ומת לא קנסו בנו אחריו [עי' לעיל (ל"ד:

), ורמב"ם פ"ב מה' בכורות] אך לפימש"כ התוס' תמורה (ר"ז:

) דהא דהקדש שוה מנה שחללו על שו"פ מחולל זהו רק כשהמקדיש בעצמו פודה, ממנ"פ אתי שפיר דאם המקדיש לפנינו, יש תקנה בשאלה, ע"כ אין להתיר הפדיון, ואם אינו כאן לא נרויח כלום מהפדיון דמוכרחין לפדות בשויו:

וראיתי בס' טל תורה ע"ז (י"ג) שכתב דאיסור החילול הוא משום אין מקדישין דבמה שמחלל הרי מקדיש עכשיו מחדש דמי הפדיון, ולפענ"ד הקלושה הא ליתא דהקדש מתחלל בין דרך מקח ובין דרך חילול, ודרך חילול פשוט דלא נחשב מקדיש מחדש, דהרי אינו מוליד עכשיו שום קדושה אלא דהקדושה פורחת מזה על זה, ואין כאן הקדש מחודש רק חפץ מחודש, כדמבואר ביומא (ס"ג:

) דאם מת וחללו על אחר אינו צריך הגרלה שהרי מכח ראשון בא, אלא מחוורתא כנ"ל:

(שם) תוד"ה ואיזהו וכו', בכור בזה"ז לא הוי שרינן למיעבד הכא דלא מיבעיא ישראל שיש לו לקיים מצות נתינה להמתין לכהן שירצה לקבלו, עי' רא"ש ושו"ע שכתבו דהכהן אינו רשאי לסרב, משמע שאם מסרב לא מהני נתינה בע"כ, ובהגהת אשרי פ"ג דביצה בשם או"ז דכייפינן לכהן לקבלו, אך בפסקי מהרא"י סי' קס"ו כתב דאפשר דהתם שאני שכבר גילה דעתו שרוצה לקבל אחר שיפול בו מום, ועי' קצוה"ח סי' רמ"ג הביא דברי הפר"ח שבמת"כ מהני נתינה בע"כ והק' מד' הרא"ש הנ"ל, ותירץ דהא דנתינה בע"כ שמה נתינה זהו רק לענין שיפטור הנותן מחיובו אבל המקבל אינו זוכה בע"כ עיי"ש, וכדברי התוס' כאן דאף ידי מצות נתינה לא יצא, והטעם משום דבעי' דרך נתינה כדמסיק בקצוה"ח שם עיי"ש, ועי' ב"י אה"ע ריש סי' ק"כ לענין וכתב ונתן דכתיב בגט דהיינו טעמא דפסול אם אינו משל בעל, דסתמא כוונת התורה כדרך שבני אדם כותבין ונותנין וה"ה בזה, דדרך סתם נתינה הוא ברצון המקבל:

והנה עמש"כ התוס' דלא שרינן גבי בכור לכונסו לכיפה משום שמחויב לקיים בו מצות נתינה, יש לדקדק אמאי לא עקרו מצות נתינה משום חשש תקלה כשם שעקרו מצות מעשר בהמה מחמת חשש זה, ואין לומר דמה שמכניסו לכיפה חשוב עקירה בקום ועשה, דהא כתבו התוס' שבועות (ד"ד.) דהנשבע לאכול את הככר וזרקו לים הוי לאו שאין בו מעשה, והטעם משום דהזריקה לים אינו אלא גרם לביטול השבועה דאפי' אם לא זרקו עדיין הי' מחוסר מעשה לקיום השבועה, וה"ה כאן דאפי' אם לא הי' מכניסו לכיפה אכתי מחוסר מעשה לקיום מצות נתינה:

ואין לומר דאף בגורם העקירה ע"י מעשה נחשב עקירה בקום ועשה, זה אינו דהא סדין בציצית חשוב שוא"ת, ובתוס' יבמות (ד"צ:

) דאף שעושה מעשה ומתכסה בטלית דבת חיובא, מ"מ כיון דבשעת עיטוף