ראשית בכורים (בכורות) רי

על מוספין דהאידנא בשוא"ת כדי להקריב תמידין למחר עייש"ה:

אך הש"ך משיג עליו דלא יתקן בזה כלום מכמה טעמים, חדא דאף אח"כ לא יוכל לברך משום דלא עביד מעשה, ועוד דכבר נפדה בהגיע תחילת הזמן, דא"א להתנות שיחול ביום ל"א אחר המילה דגם בזה חשוב מעביר על המצוה אף שפעל זה לפני הגיע הזמן, ואפשר דהש"ך לטעמו אזיל שפסק בסי' רס"ב דאף בנימול תוך ח' צריך לחזור ולהטיף ממנו דם ברית, הרי תפס דכשעושה פעולה לבטל קיום המצוה לפני זמנו ג"כ נחשב עוקר המצוה בידים עיי"ש ודו"ק:

ומש"כ שיש מקום לחלק בין נידון התה"ד גבי חלות הפדיון בשבת לכאן, יובן עפימש"כ באבני נזר או"ח סי' נ"א דמיגו דחשוב מעשיו לענין פדיון חשוב נמי מעשיו לענין שבת והוי שבות עייש"ה, (ויש להעיר ממש"כ באבני נזר או"ח סי' שי"ט עמש"כ השל"ה לבער בשבת ע"י עכו"ם, והקשה הגרעק"א דא"כ אין הישראל מקיים המצוה שהגוי שורפו, ותירץ דאף שחשוב מעשיו לענין ביעור חמץ מ"מ לא נחשב מעשיו לענין שבת, דבשבת עיקר האיסור מה שהאדם אינו שובת, משא"כ בחמץ דעיקר המצוה שהחמץ יהי' מבוער עיי"ש באריכות, הרי דלא אמרי' מיגו דנחשב מעשיו לענין ביעור נחשב נמי מעשיו לענין שבת, אך החילוק פשוט דשם אף אם נשרף החמץ מאליו מתקיימת המצוה, אלא שהוא לא עשאה וסגי בגרמי, משא"כ לענין פדיון וברכה דבעי' שהוא יעשה הפעולה בידים ודו"ק]:

ומה שתפס הש"ך דבחול כה"ג יכול לברך מפני שחלות המעשה הוא בשבת אף שאינו עושה אז פעולה בידים, מדברי המג"א סי' תל"ב מבואר להיפוך שכתב דהמקיים מצוה ע"י שליח אין המשלח מברך מפני שלא עשה פעולה בידים אף שמעשה המצוה מתיחסת עליו, הרי תפס דלענין ברכה לא סגי במה שהמצוה מתיחסת עליו כל שאינו עושה בפועל ממש, וא"כ ה"ה בזה מה בכך שחלות המצוה היא עכשיו הרי מ"מ אינו עושה עתה מעשה בפועל, ואולי יש לתלות מחלקותם במה דפליגי רשב"ם עם התוס' ב"ב (פ"א:

) לשיטת רשב"ם כשבצרן שליח והביאן לירושלים קורין הבעלים, דיכול לומר אשר הבאתי, ולדעת התוס' שם אין קורין עייש"ה ולא באתי בזה רק להעיר:

(דף נ"ב ע"א) תוד"ה ולא, הא דלא חשב בעל דאר"פ ביש נוחלין הילכתא אין הבעל נוטל בראוי כבמוחזק משום דשבח נוטל דכיון שאין יורש אלא הוא זוכה בנכסים וברשותו בא השבח עכ"ל, לכאורה קשה לפי"מ דקימ"ל בב"ב (קכ"ו) דבכור יש לו קודם חלוקה נימא גם בבכור ברשותו השביח, ואמאי אין הבכור נוטל פ"ש בשבח, אך עי' בשיטמ"ק ב"ב שם שכתב בזה"ל ונ"ל שזהו עיקרו של דבר שחלק בכורה מתנה קריי' רחמנא, והנותן מתנה ומזכה לו ע"י אחר אין המקבל מתנה זוכה במתנתו עד שישמע ויתרצה בה וכו', לפיכך חלק בכורה שהוא כמתנה לא זכה בה בכור עד שיתכוון לזכות בה וכו', הילכך כל שבח שהשביחו נכסים עד שגלה בדעתו שהוא רוצה לזכות בה הרי הוא של אחין וכו' עייש"ה, ועי' אבני נזר או"ח סי' של"ז תפס בדברי השיטמ"ק דמזכה מתנה ע"י אחר כל הדבר בספק אם יתרצה המקבל בשעת שמיעה חלה למפרע, ואם לא נתרצה בטלה למפרע עיי"ש:

וצריך להבין כיון דאם שמע ונתרצה חלה המתנה למפרע אמאי לא זכה אף בהשבח למפרע, כיון דאגמ"ל שהקרקע הי' שלו הרי אף הפירות שגדלו בה הם שלו למפרע, וכמו כן קשה בתוס' ב"ק (ל"ג) ד"ה איכא שכ' דלר' ישמעאל אפי' למ"ד למפרע הוא גובה שבח דמזיק הוי ולא קדוש עד שיגבנו, הרי דבשבח לא שייך קנין למפרע:

אך באב"נ שם מדמה לה למש"כ התוס' גיטין (כ"ה:

) דהאומר לאיזה שארצה אגרש פסול אפי' למ"ד יש ברירה, דוכתב לה לשמה בעי' שיהי' מבורר בשעת כתיבה, וה"ה בזה דעד שמיעה הדבר בספק ע"כ השבח לנותן אפי' נתרצה המקבל לבסוף עייש"ה:

ביאור הדברים דלזכות בשבח הנכסים בעי' שיהא הנכסים שלו ממש, ובאותו הזמן שבין זכי', לשמיעה וריצוי, זכותו בהנכסים מיתלי תלי וקאי, פירוש שיצאו מרשות הנותן, ולרשות מקבל עדיין לא באו [ומ"מ אין עליהם תורת הפקר דדמיא להך דב"ק (קט"ז) אדעתא דארי' אפקרי' אדעתא דכ"ע לא אפקרי', ועי' תוס' ב"ב (קל"ח.) ד"ה כאן] ומה ששמע אח"כ ונתרצה אינו מועיל לענין שיעשו שלו ממש למפרע, ומש"כ התוס' ב"ק (ל"ג:

) הנ"ל דלר' ישמעאל אין השבח קדוש, ומשמע דהגוף יכול להקדיש, הטעם דלהקדיש לא בעי' שיהי' שלו ממש רק שלא יהי' של זולתו, כדמבואר בתוס' סוכה (ד"ט.) סוד"ה ההוא, וברא"ש נדרים (ל"ד:

) בשם הרא"מ, ובאור זרוע ה' פסחים סי' רכ"ד עיי"ש, והא דהשבח של הנותן אף דגוף הנכסים יצאו מרשותו, מ"מ כיון שהמקבל לא זכה בהשבח, והפקר ג"כ לא הוי דאדעתא דכ"ע לא אפקרי' ממילא נשאר ברשותו ונחשב כאילו שייר השבח לעצמו, דלעצמו יכול לשייר אף דשלבל"ע כדאיתא ב"ב (קמ"ח.) ודו"ק:

בפסקי הרמב"ן כאן כתב דמשכנתא באתרא דלא מסלקא מוחזקת היא לתרווייהו, ועי' ריטב"א קדושין (י"ט) ד"ה והשתא ושם ד"ה ואמר, ותוס' ב"מ (ס"ד:

) ד"ה ולא, ובחידושי שם הארכתי בזה אכ"מ:

(שם ע"ב) בגמ', מ"ט דר"מ מכר הוא דאמר רחמנא ליהדר ביובל מתנה וירושה לא והני מירושה ירושה דמתנה מתנה בכור לתת לו פ"ש מתנה קריא רחמנא, צריך להבין כיון דרק מכר אמר רחמנא לימא כל שאינו מכר אינו חוזר, ולמ"ל הטעם בבכור משום דמתנה קריא רחמנא אפי' לא קריא מתנה מ"מ מכר ג"כ לא הוי, ועוד גבי ירושת הבעל למ"ל למימר דירושת הבעל דאורייתא אפי' אי לאו דאורייתא מ"מ לא הוי מכר:

אך י"ל דענין התרוקנות נכסים מרשות לרשות מצינו בג' אופנים, דרך מכירה, ודרך מתנה, ודרך ירושה, וכל ג' דרכים אלו הם מצד הסברא דנוהגין אף בב"ל שאין התורה מסורה להם, אך ענין בכורה שנוטל פ"ש, ומה שהיבם זוכה בנכסי אחיו זה אינו מצד הסברא אלא מכח התורה כיון דאינו נוהג בב"נ, (עי' רש"י יבמות (ס"ב.) ד"ה בנכריותו ובדברינו לעיל (מ"ז.)], וא"כ אף דבתורה מפורש דרק מכר חוזר ביובל אין למעט מזה אלא הדרכים האחרים כגון מתנה וירושה שיש להם שם אחר והם ההיפוך ממכר, משא"כ בחלק בכורה ויבם כיון דאינם מסוג התרוקנות נכסים רק חידוש שחדשה תורה, לא נדע לאיזה דרך מהשלשה נדמה אותן, משום דאפשר לומר דממכירה לא נתמעט כל שאינו מכירה רק ההיפוך [כהך דמנחות (ס"ט) גבי חיטין שירדו בעבים דממושבותיכם נתמעט רק ההיפוך היינו של חו"ל, ועי' תוס' חולין (ד"כ.) דמומין לא נתמעט רק שמאל ולא