ראשית בכורים (בכורות) רט

שלשם פדיון בנו הוא נותן ואמאי לא יועיל מה שמגלה דעתו ע"י שליח, ואף דלגבי קדושין מבואר כן בתוס' ר"י הזקן קדושין (מ"ה:

) דהאמירה היא עיכוב לגוף הקדושין עייש"ה, אך בחדושי שם בארתי הטעם דאף שעצם פעולת הקדושין נעשה ע"י הכסף והאמירה אינו אלא לגלות הרצון שרצונם וכוונתם לשם קדושין, מ"מ כיון שהדבר נוגע בין אדם לחברו היינו בין המקדש והמתקדשת ואין אדם יכול לדעת מה שבלבו של חברו, וחוץ מזה הרי המקדש בלא עדים אין חוששין לקדושיו, ואין העדים יכולין לדעת מחשבת לבם, ע"כ האמירה היא מוכרחת להקדושין ונחשב כאילו פעולת הקדושין נעשה ע"י האמירה, ומחמת ההכרח נעשה חלק מגוף פעולת הקדושין, ומצינו דוגמא לזה באבני נזר חיו"ד סי' של"ח דאף שהחציצה אינה מעיקר חיוב מצות מילה מ"מ כיון שיש סכנה אם לא ימצון, ואם לאו המציצה הי' אסור למול לסכן התינוק, שוב גם המציצה מכלל מצות מילה, וכשאמרה תורה למול הוי כאילו אמרה מהול ומצוץ, וע"כ אף לדורות אפי' אי נימא דעכשיו ליכא סכנה נשארה מצות מציצה דנעשה חלק מגוף המצוה עייש"ה, וה"ה בקדושין דמחמת ההכרח נעשית האמירה חלק מגוף הקדושין, וכל זה בקדושין, אבל בפדיון הבן דלא בעי' עדים והוא מצוה שבין אדם למקום, וכלפי שמיא גליא כוונתו, בודאי נראה דאם יתן חמשה סלעים לשם פדיון בנו ולא יאמר כלום ג"כ יהי' פדוי, ואפי' אם נתפוס דגם הכהן צריך לעשות פעולת פדיון להקנות את הבן כמה שדנתי בחידושי לעיל (דנ"א:

) וכדמבואר בתשו' הריב"ש סי' קל"א וא"כ לכאורה הי' מקום לומר דגם בזה האמירה מוכרחת דהכהן צריך לדעת שלשם פדיון בנו הוא נותן לו כדי שיתכוון להקנות את הבן, מ"מ מסתברא שאין האמירה מוכרחת דמסתמא מי שיש לו בן בכור ונותן לכהן חמשה סלעים בודאי אינו נותן לשם מתנה אלא לשם פדיון, ע"כ כל שהכהן יודע שיש לזה בן לפדות הוי סתמא כפירושו, דהמספר של חמשה סלעים מעיד על המעשה, וגם מסתמא לא שביק אינש מצוה דרמיא עלי' ונותן לכהן לשם מתנה, וקו"ח מהך דקדושין (נ"א:

) לא שביק אינש מצוה דרמיא עלי' ועבד מצוה דלא רמיא עלי', ע"כ נראה פשוט דאין האמירה פועלת הפדיון, ואי מועיל שליח לנתינת הכסף מועיל ג"כ להאמירה:

ולולא דמסתפינא הייתי אומר עפימש"כ הרדב"ז ח"א סי' קנ"ד על הדברים שצריכין ליעשות לשמן דצריך דיבור ולא סגי במחשבה משום שהדיבור עושה רושם גדול וכתב עוד שם בזה"ל וא"ת התינח דבר שבקדושה אבל כתיבת גט דבעי' לשמה לעולם אימא לך דבמחשבה גרידא סגי וי"ל דסוף סוף קדושה יש בגט לפי שנקרא ספר וכתוב בו כדת משה וישראל, ותו דאם כתב אותו סתם אינו כורת בינו לבינה וע"י שכותב אותו לשמה כורת לפיכך צריך שיוציא הדברים בפה כדי שע"י כך יתקיים המעשה שאין הדברים מתקיימים במחשבה לבד וכן במגילת סוטה צריך להוציא בשפתיו כדי שהמים יפעלו פעולתם וכו' עייש"ה:

והנה בסוף דבריו אדם נתפס דכיון שצריך לפעול ענין גדול כזה לנתק החיבור שבינו לבינה אין הדברים מתקיימים במחשבה לבד אלא ע"י דיבור שעושה רושם גדול ועי' ב"ש אה"ע סי' קל"א סק"ח דיש עיכוב בזה אפי' בדיעבד [ועי' זוה"ק ח"ג ד"נ. בשעתא דהוו עבדין עב דתא הוו אמרי דא למקדשא, דא למשכנא, דא לפרוכתא, בגין דתשרי קדושה על ידייהו וכו'] וא"כ אפשר דה"ה לענין פדה"ב דהפדיון צריך לפעול להחזירו לשורשו אל שער הראוי לו [כמש"כ לעיל (מ"ט:

) לבאר דברי הריב"ש סי' קל"א עפי"ד רבינו בחיי פ' תשא שאינו ראוי לקבל פני שכינה ולראות בנין ביהמ"ק אם אינו נפדה] ענין גדול כזה אינו מתקיים במחשבה לבד אלא בדיבור, ואם כנים הדברים יובן מה שתפס הגרעק"א, דהדיבור מוכרח למעשה הפדיון, ורק ע"ז כוון הרמ"א שאינו מועיל שליחות משום שאין הדיבור בא לגלות מחשבתו בלבד אלא לפעולת גוף הפדיון:

נמצא דבעי' שיפעול הפדיון בגופו ובממונו, ועל הקנאת הממון שפיר מועיל של חות דהא מ"מ פועל הפדיון בממונו, אבל על החלק שצריך לעשות בגופו דהיינו האמירה, אינו מועיל שליחות כמש"כ הבית מאיר אה"ע סי' ק"כ עמש"כ התוס' והרמב״ן דקבלת נזירות א"א ע"י שליח וכ"כ הב"י או"ח סי' תל"ד לענין נדר דכיון דכתיב בהו מוצא שפתיך הוי כמצוה שבגופו דלא מהני בהו שליחות, וה"ה בזה שהמצוה מוטלת על אבי הבן ואם איתא שהדיבור פועל הפדיון לא שייך בזה שליחות, והפוסקים החולקים על הרמ"א וס"ל דמועיל שליחות תופסין שאין הדיבור פועל גוף הפדיון רק נתינת המעות בלבד והדיבור אינו בא אלא לגלות מחשבתו וזה אפשר אפי' בכתב ואפי' ע"י שליח:

ועי' בדברינו לקמן סו"פ מעשר בהמה שם כתבתי בעזה"י עוד טעם בביאור שיטת הרמ"א הנ"ל:

בש"ך ס"ק י"ב כ' נראה דפודין בלילה וכו' מיהו נוהגין לפדות ביום, עי' נו"ב תנינא יו"ד סי' קפ"ז מהיכן נשתרבב המנהג, ויש להעיר מהא דאמרי' במכלתין (נ"א:

) דילפי' פה"ב ריקם ריקם מעילת ראי', וא"כ לכאורה ניליף גם לענין זה דכמו דעולת ראי' אינה קרבה בלילה כן אין הבן נפדה בלילה, אך בפשיטות יש לחלק דלענין זמן אין להשוותן כמו דאינם שוין לענין מקום, ומ"מ אפשר דמזה נשתרבב המנהג כיון דהוי ס"ד לדמותן:

בש"ך שם הביא תשו' ראנ"ח בתינוק שהי' חולה ונתרפא ביום ל"א באמת הי' בדין לפדות תחילה, אך משום דמילה הוא אות הכנסת ברית ואלמלא הכנסת ברית ליכא חיוב פדיון ע"כ מלין תחילה וכו' עייש"ה, ולפי הנראה תפס כדברי הרוקח דמילה לאחר ח' הוא תשלומין דשמיני, וא"כ דמיא למי שמוטל עליו תפילת חובה ותפילת תשלומין דחובת שעתא קודם, וע"כ הי' בדין להקדים הפדיון שהוא חובת היום, ומוכח מזה קצת דגבי פדיון עיקר הזמן הוא ביום ל"א, ואח"כ הוי תשלומין דל"א [ועי' בחידושי לעיל (מ"ט.)]:

ומש"כ דיתן דמי הפדיון לכהן קודם ל' שיהא פדוי לאחר ל', הנה ביום ל"א עצמו ליכא עצה זו לומר שיחול הפדיון אחר המילה ולפני הברכה דזה נחשב מעביר על המצוה כשיעשה פעולת הפדיון ויתנה שלא תחול עד אחר המילה ועובר משום אין מעבירין על המצות, ע"כ העצה לעשות פעולת הפדיון קודם ל' דאז לא שייך מעביר על המצוה, כיון דאז אכתי ליכא חובת פדיון, ובהגיע הזמן אינו עושה שום פעולה, ועי' אב"נ חאו"ח סי' שע"ט מש"כ ע"ד התה"ד בטעם שמותר לאחר המצוה כדי לעשותה אח"כ מה"מ, ולכאורה איך יעבור עכשיו על אין מעבירין כדי לקיים מצוה מן המובחר לאחר זמן אך בשב ואל תעשה אין קפידא אפי' לאו בעידנא כדמוכח במנחות (מ"ט.) גבי מוספין דהאידנא ותמידין דלמחר דאי תדיר עדיף מותר לעבור