ראשית בכורים (בכורות) רח

חמשה וכו' עיי"ש ומבואר משם דהנותן ה' עבור חפץ ששוה ד' לא נחשב ש תן לו ד' עבור החפץ והחמישית מתנה בעלמא אלא כל הה' הם בעבור שיווי החפץ אעפ"י שבאמת אינו שוה כ"כ ועי' תמורה (ד"ו:

) חמשה מפקינן מיני', ושם (כ"ט.) דאם פסק לה טלה אחד ונתן לה מאה כולהו הוי אתנן, וה"ה כאן שאין אומרים שהסלע החמישי מחל לי' אלא שנתן לו כל החמשה עבור החפץ, וזהו החילוק בין מקבלו בה' סלעים אעפ"י שאינו שוה, לאומר ששוה בעיניו ודו"ק:

וזה מדויק בגירסת הבה"ג דגרים אלא גברא רבא כרב כהנא דידע למחולי, פירושו דהכהן צריך לדעת ולהבין תוכן הענין, שאינו מוחל כלום מדמי הפדיון, אלא מפריז על החפץ יותר מכפי הראוי לשלם עבורו, ואפשר דזה תלוי בדעת שניהם שהפדיון האמיתי יהי' בה' סלעים אך שמקבל וקונה עבור זה אותו החפץ, אבל אם דעתו שתחילת הפדיון יהי' בהחפץ לא יועיל, אך בנידון הריב"ש בשבת מסתמא באופן זה מיירי, דלולא שהי' שבת הי' פודה אותו בדמים כדי לקיים הפדיון מן המובחר כנ"ל:

בט"ז סי' ש"ה ס"ק י"א בסוף הדיבור כתב בזה"ל וע"כ נ"ל דכל זמן שהאב חי יכול לעשות שליח לפדותו משלו במקומו, ומטעם זה אבי אביו הרי הוא כאביו עיי"ש, ולכאורה אין המשך לדברים אלו ואינו מובן כלל אמאי תלוי זה בזה, ותו כיון דמסיק הט"ז להלכה דאם מת האב לא יפדה עד שיגדיל במה עדיף אבי אביו מאיש אחר הרי עליו אין המצוה מוטלת יותר מעל איש נכרי, [ועי' בתשו' רעק"א סי' מ"ב שכתב דאבי האב יש לו דין קדימה רק לשיטת הבאר שבע דגם אחר יכול לפדות, אבל לשיטת הט"ז קשה טובא]:

ולחומר הנושא נלפענ"ד בהקדם דברי האיר זרוע הובא בד"מ יו"ד סי' רס"ד דאם האב הוא מוהל אסיר ליתן למוהל אחר, והד"מ הקשה מ"ש ממצוה אחרת שיכול לעשות שליח במקומו והניח בצ"ע, ולפענ"ד הקלושה אפשר דטעמו של האו"ז הוא, דבכל המצות המוטלות על האדם מצד עצמו שפיר רשאי לעשות שליח שהפעולה תתיחס על המשלח, ואף דמצוה בו יותר מבשלוחו מ"מ גוף המצוה לא הפסיד אם קיימה ע"י שליח שהרי מתיחסת על המשלח, משא"כ במילה שהתינוק הוא המתחייב במצות מילה אלא דמחמת שהוא קטן הטיל הכתוב המצוה על אביו, היינו שהתורה עשתו שליח ולאחר ח' הב"ד הם שלוחין, כמש"כ באבני נזר חיו"ד סי' של"ט אות ט' שהתינוק אינו חפץ המצוה אלא הוא המתחייב במצות מילה, ומייתי לה מד' המדרש, אברהם נצטוה על המילה יצחק חנכה לשמונה וכו' עיי"ש ועי' פסחים (ס"ט.) הני מילי היכא דגברא גופי' חזי ורמי חיובא עלי' וכו'] וכיון שחיובו של אב הוא רק גדר שליחות אם יעשה שליח אחר נתרוקן מקיום המצוה לגמרי ולא מתיחס עליו כלל, כדמבואר בגיטין (כ"ט:

) דשליח שעשה שליח לא נחשב השני שלוחו של ראשון אלא שלוחו של משלח, דאמרי' כולהו מכח דבעל קאתי עיי"ש, אלא דמי שאינו יכול למול בעצמו הרי אין לו עצה אחרת ואינו מקיים מצות מילה רק מצות השתדלות דגם זה הוא בכלל חובה המוטלת על האב כדמוכח בתוס' ע"ז (כ"ז.) ד"ה אשה, דלמ"ד אשה פסולה למול הא דצריך קרא דאותו ולא אותה שאינה חייבת לבקש למוהלו עיי"ש, וה"ה גבי אב כשאינו יכול למול בפועל מחויב להשתדל שיהי' מהול, אך כשיכול למול בעצמו ואפשר לו לקיים מצות מילה ממש אינו רשאי לעשות שליח דאין פעולת המילה מתיחסת עליו כנ"ל, זהו שיטת האו"ז, [והחולקים עליו ס"ל דעיקר חיוב האב הוא השתדלות בלבד, כמש"כ בתשו' מהר"ח או"ז סי' י"א עיי"ש, ועי' אבני נזר חיו"ד סי' שי"ט]:

והנה גבי מצות פדיון הבן כיון דהעלה הט"ז שהאב יכול לעשות שליח לפדותו ע"כ תפס דמצות פדה"ב המוטלת על האב אינה בגדר שליחות, רק דעיקר המצוה מוטלת עליו אף שפעולת הפדיון נעשה בהבן ועי' בתשו' הרשב"א ח"ב סי' שכ"א, ומש"כ בחידושי לעיל גבי הוא לפדות ובנו לפדות] דאם איתא שאינו רק גדר שליחות הי' בדין שאינו רשאי לפדות ע"י שליח לשיטת האור זרוע הנ"ל וכיון שהאב הוא המתחייב במות פדיון, ואף לאחר שמת המצוה עדיין מוטלת עליו כמש"כ באב"נ יו"ד סי' קס"ח דמשונה מצוה זו משאר מצות דנעשה חפשי מן המצות עיי"ש, וע"כ כשמת האב אבי אביו חייב לפדותו, ולא מפני שחייב לפדות את בן בנו אלא שמחויב לפדות את בנו מחיובו, דבאמת רק מצות פדיון בנו התורה הטילה עליו ולא מצות פדיון בן בנו, אך בזה אינו נחשב שפודה את ב"ב רק שפודה את בנו מהחיוב המוטל עליו וממילא נעשה בן בנו פדוי דכיון שבנו נעשה בעל דבר במצוה זו הוי כאילו הוא הי' הבכור והוא מחויב להיות פדוי:

ויובן ביותר עפי"ד הפר"ח אה"ע סי' ק"כ שכתב דאם גירש השליח בנייר שלו מהני דכיון שהשליח הוא במקומו נעשה כבעל דבר לאותו ענין עיי"ש, הרי דאף דבעי' וכתב ונתן שהמגרש יכתוב על שלו מ"מ תפס דהשליח נחשב מגרש כיון שנתמנה שליח לאותו דבר, וא"כ בלתי מוזר לפרש דכיון שהאב חייב לפדות את בנו נעשה כאילו הוא המתחייב בהפדיון [ואף להחולקים שם מ"מ כאן אפשר דמודי, דשם הפעולה מתיחסת על המשלח משא"כ בזה], וע"כ אבי אביו חייב לפדותו, כלומר דהוא פודה את בנו מחיובו וממילא בן בנו נעשה פדוי, וזהו שכתב הט"ז דכל זמן שהאב חי יכול לעשות שליח לפדותו משלו במקומו, ומטעם זה אבי אביו הרי הוא כאביו ודו"ק, ואף שהיא דרך רחוקה בכוונת דבריו ז"ל כך חובתינו למשוכי נפשין אדרב ולברר את דבריו שנראין כחדה סתומה, ומי שדעתו רחבה יתרץ בדרך קרוב יותר:

ראיתי בחי' הגרעק"א בגליון היו"ד שכתב, דמש"כ הרמ"א דאינו יכול לפדות ע"י שליח אין כוונתו על נתינת הכסף רק על מעשה הפדיון שהשליח יאמר להכהן באלו המעות יהי' הבן פדוי, ועפי"ז תירץ קו' השעה"מ עיי"ש, ואני בעניי לא זכיתי להבין אטו האמירה פועלת הפדיון, הא פעולת הפדיון נעשה רק ע"י נתינת החמש סלעים, והאמירה אינה אלא לגלות מחשבתו אלא דמכלל ופרט ילפי' דשוה כסף ככסף אך דבר הנלמד מכו"פ אינו אלים כדבר המפורש בתורה כדמבואר בגיטין (מ"ב:

) הואיל ומדרש חכמים הוא עיי"ש וא"כ בודאי הפדיון בה' סלעים הוא מן המובחר ומסתמא ניחא לי' לקיים הפדיון מן המובחר ובקנינים כל היכא דאנן סהדי דניחא לי' אי"צ פעולת קנין כדמבואר בתוס' מכילתין (י"ח:

) ד"ה אקנויי ועי' בחידושי שם וא"כ אף כאן אנן סהדי שהקנה לו ה' סלעים טבועים וכאילו כבר הגיעו אל ידו והכהן קונה החפץ עבורם, ע"כ הגה"ה: