ראשית בכורים (בכורות) רז

למכרו עכשיו בפחות ולשמור המעות, הא גם שכראי לא פסיד, ואם ימכר עכשיו בפחות יחשב הפסד אצלו, משא"כ כשדנין במי שבא לקנות, כמש"כ הריב"ש הובא בב"י או"ח סי' תקל"ט לענין חוה"מ דכשיש יום השוק בחוה"מ שיכול למכור הסחורה ביותר מכדי שוי' מותר דזה חשיב פסידא ודבר האבוד משא"כ בבא לקנות [ועי' ר"ן פ"ק דע"ז בשמעתא דמעוטרות אסורות] וכמו דהתם ששוה כך במקום אחר כ"כ כאן ששוה כך בזמן אחר, אך הרמב"ם אינו מחלק בכך ואתי שפיר:

ועי' מכות (ד"ג.) כיצד שמין ר"ח אמר בבעל ר"נ ב"א אמר באשה, ובפירש"י ותוס' שם, שזכות שלה שוה למכור במ' מנה וזכות שלו שוה נ' וס"ל לר"ח דאינם חייבים לשלם רק נ' דזה רצו להפסידו, ורנב"א סבר דחייבין לשלם ס' מנה דמנכין שיווי זכות האשה והמותר ישלמו, ולכאורה אינו מובן סברת מחלקותם, ולפי הנראה בהא פליגי, דהנה מדחזינן דזכות שלה שוה רק מ' ע"כ דזכות הבעל שוה ס' וא"כ אמאי כשבא למכור אינם נותנין לו רק נ' אע"כ אף דזכות שלו שוה ס' מ"מ כשיבוא למכרו לא יקבל רק נ' דאיש נכרי לא ירצה לכנוס לבית הספק רק כשימכרנו לו בזול וה"ה כאן:

והנה הב"ח כתב לפרש שיטת הרמב"ם והטור דכשהאב אומר לכהן הילך דבר זה בה' סלעים לפדיון בני והכהן קבלו בכך מהני אעפ"י שאינו שוה לשום אדם בעולם כיון שחפץ זה שוה ה' סלעים אצל האב דמאני תשמישתי' יקירי עלי' הו"ל כאילו נתן לו ה' סלעים אבל אם נותן בסתם אז בעי' שיהי' שוה אצל הכהן וכגון רב כהנא וכו', והט"ז השיג עליו דא"כ הי' להגמ' לתרץ בפשיטות דמשו"ה פדוי מפני שהאב אומר בהדיא, ועוד דאין זה ענין להך דר"כ עיי"ש:

ובכדי להצדיק את הצדיק דמעיקרא, נ"ל דהנה לכאורה קשה עוד מה בכך דאצל האב שוה ה' סלעים מפני חביבות מאני תשמישתי' הא מ"מ אצל הכהן אינו שוה, וגבי פדה"ב תרווייהו בעי' שהאב יתן ה' סלעים ושהכהן יקבל ה' סלעים, אך לפי הנראה טעמו כך הוא דכיון שאצל האב שוה החפץ ה' סלעים משום דחביב עליו ביותר מחמת שהוא מכלי תשמישי' *), לכאורה אמאי לא נתן לכהן ה' סלעים שלא יצטרך להוציא מרשותו החפץ שחביב עליו כ"כ, ומסתמא מיירי כשאין לו חמש סלעים, ולמרות רצונו מוכרח ליתן החפץ היקר אצלו בכדי לקיים מצות פה"ב, (ולפי הנראה ס"ל דבמשכון אינו יכול לפדות ועי' שעה"מ פכ"ג מה' שבת ואב"מ סי' כ"ט ס"ק ג'] וע"כ גם אצל הכהן שוה ה' סלעים כדי לחזור ולמכור להאב כשיזדמן לו ה' סלעים דאז בודאי יתרצה לחזור ולקנותו בעד סכום זה מפני חביבותו, וא"כ שפיר מייתי לה הש"ס הך דרב כהנא שקיל סודרא, דכמו דהתם נחשב ששוה אף לגבי האב, כדי למוכרו לרב כהנא משום שדבר זה נחוץ לו, כ"כ בזה שוה אף להכהן כדי לחזור ולמכור להאב, ומיושב קו' הט"ז דלאו באמירת האב בלחוד תליא מילתא, אלא גם בקבלת הכהן ומשום דעי"ז נחשב ששוה אף להכהן וגם זה יש לתלות במחלו' דרב חסדא ורב נתן ב"א בש"ס מכות הנ"ל, דרב חסדא ס"ל דלא הפסידו לו רק נ' כפי מה ששוה לכל העולם ורנב"א ס"ל כיון דלהבעל שוה ס' אזלי' בתר דידי' עייש"ה ודו"ק:

והנה הט"ז כתב לפרש שיטת הרמב"ם והטור באופן אחר, ותורף דבריו דכשהכהן מקבלו בה' סלעים אעפ"י שאינו שוה לא מהני, אבל אם אומר שמקבלו בשביל ששוה בעיניו ה' סלעים אז מהני בכל כהן אפי' אם באמת אינו שוה לשום אדם עיי"ש, וכן מטין דברי הש"ך שהביא גירסת בה"ג ולא אמרן אלא גברא רבא כרב כהנא דידע למחולי עיי"ש:

ולכאורה דבריהם מרפסין איגרא, דמה מועיל מה שהכהן אומר שבעיניו הוא שוה אם באמת אינו שוה לשום אדם, גם צריך להבין פירוש דברי הבה"ג שכתב גברא רבה כר"כ דידע למוחולי איזה ידיעה שייך כאן, ואיך מועיל מחילת הכהן הרי סו"ס אין הבן פדוי:

והנראה לפענ"ד בביאור דבריהם לפימש"כ הריב"ש סי' קנ"ו לענין פה"ב בשבת וז"ל ועוד שאם הפדיון הוא בסלעים טבועים אסור לטלטלם בשבת ואם נותן להכהן בעד החמש סלעים דבר הראוי לטלטלו בשבת, הרי זה מקח וממכר גמור, שהרי הוא חייב לתת לכהן חמש סלעים, וזה נותן לו אותו דבר בחמש סלעים עכ"ל **) עיי"ש הרי תפס דכל פדיון שנעשה ע"י שוה כסף נחשב שהכהן קונה את החפץ בעד הרמש סלעים שהיא חייב ליתן לו, וע"כ כשניתן לו חפץ שאינו שוה אלא ד' סלעים ד"מ, והכהן אומר שמקבלו בשביל ששוה בעיניו ה' סלעים נחשב שקיבל ממנו ה' סלעים שלמים אך עבור החמש סלעים קנה ממנו חפץ שאינו שוה רק ד' ונתן לו עבורו ה', נמלא שאינו מוחל לו סלע מדמי הפדיון רק דמי הפדיון קיבל במלואם אלא שקנה ממנו חפץ השוה רק ד' ושלם לו עבורו ה' ברצונו הטוב, וכשם שהי' מועיל אם כבר קיבל החמש סלעים ואח"כ קנה ממנו חפץ בעבורם שאינו שוה כ"כ, כמו כן מועיל כשמקבל מתחילה חפץ כזה ***) ועי' פסחים (פ"ט:

) ומאי כל שהן אע"ג דלא הוי שוי אלא ארבעה ויהבי לי' *) הגה"ה ויובן, עפימש"כ בס' כתר שם טוב שהחפצים של האדם יש בהם ניצוצין קדושים השייכים לשורש נשמתו דווקא עיי"ש באריכות וזהו מה דאמרי' בגמ' אדם רוצה בקב שלו וכו', והבהמה והכלים כרגלי הבעלים:

**) הגה"ה ובנוגע לדברי הריב"ש יש להעיר מש"ם ע"ז (ס"ה:

) אבוה דרב אחא ברי' דרב איקא הוי שפיך להו חמרא לנכרים ואזיל מעבר להו מעברא ויהבי לי' גולפא באגרא אתי אמר לי' לאביי א"ל כי קא טרח בהתירא קא טרח וכו' עיי"ש ולפי"ד הריב"ש דכשמגיע לו מעות ונותנים לו חפץ שיווי המעות נחשב כמקח וממכר היינו כמחליף המעות על החפץ הא בע"ז חליפי חליפין מותרים ומשתכר ביי"נ לא עדיף ממחליף כמש"כ התוס' שם (ס"ב.) דהא דמשתכר בע"ז ויי"נ שכר אסור מדרבנן הוא משום דדמיא לחליפין ואם חליפי חליפין מותרין כ"ש דיש להתיר במשתכר כשמחליף שכרו בד"א, ועי' בתוס' ורא"ש ב"ק (ד"ח) דאם הפועל אומר לו זיל טרח ואייתי זוזי מחויב ליתן לו דווקא מעות, וא"כ כשהי' מגיע לו שכר פעולה והם נתנו לו הגולפי הוי חליפי חליפין דהשכר הוא דוגמת חליפין ומה שמקבל הכלי עבור שכרו הוי חליפי חליפין, וא"כ למ"ל, לשנויי בהתירא קטרח אפי' הוי קטרח באיסורא כה"ג שרי, ואולי י"ל דהתם לא היתה השאלה אם הגולפא מותר אלא אי שרי למיעבד כן לכתחילה דע"ז הוכרח לומר דבהתירא קטרח דאם באיסורא קטרח הי' אסור לכתחילה דהא דחליפי חליפין מותרים זהו רק בדיעבד, ע"כ הגה"ה:

***) הגה"ה וטעמא דמילתא הוא משום דשוה כסף אינו מועיל מצד עצמו דכסף חמשת שקלים כתיב בתורה אלא