ראשית בכורים (בכורות) רה

מכוון לקנות לגמרי ולענין דיני ממונות כה"ג דברים שבלב אינם דברים וקנה המקבל מ"מ הא קימ"ל מצות צריכות כוונה, והכא לא מיקרי כוונה כיון שהנותן לא הי' בדעתו באופן שראוי לצאת י"ח, והוי כאוכל חמץ ומכוון לצאת י"ח מצה עכ"ד ז"ל עיי"ש:

והנה הדמיון לאוכל חמץ ומכוון לצאת י"ח מצה, בעניי לא זכיתי להבין דשם גוף הפעולה לא הוי פעולת מצוה כלל, משא"כ הכא דהפעולה היא הנתינה והפדיון, וכיון דמצד דיני ממונות לא משגחינן על דברים שבלבו ואין הכהן מחויב להחזיר לו בדין, הרי אין שום חסרון בפעולת המצוה, וגם בהכוונה ליכא חסרון דהא אבי הבן נתכוון לשם מצות פדיון, אלא דלפי מחשבתו באיכות הדבר אינה מצוה, ודמיא להך דפ"ק דב"מ (ד"י.) כיון דנפל עלי' גלי דעתי' דבנפילה ניחא לי' למיקני בד"א לא ניחא לי' למיקני, וכתב הנמוק"י שם דכיון שקנין ד"א הוא דרבנן יכול לומר א"א בתקנתם עיי"ש, ולכאורה הא אף בקנין תורה אינו קונה בע"כ, אך כל זה הוא רק כשאינו רוצה לקנות כלל אבל כשהוא רוצה לקנות ועשה פעולת הקנין המועיל אלא שכוונתו שלא לקנות בקנין זה, רק בקנין שאינו מועיל, בכה"ג שפיר קנה היכא דהוי קנין דאורייתא, ועי' תשו' רעק"א סי' רנ"א רכ"ב בזה, וה"ה לענין כוונת מצוה דכיון שעשה פעולת המצוה כתיקונה ונתכוון לקיים המצוה, אלא שנתכוין לצאת באופן שאינו מועיל, זה אינו מזיק כלל כיון שבדרך כלל נתכוון לשם מצוה:

ועי' יבמות (נ"ב:

) החולץ ליבמתו וחזר וקדשה וכו', וחכ"א בין לשום אישות בין לשום יבמות צריכה הימנו גט, הרי דאף שלפי מחשבתו באיכות הדבר הוי רק קדושי מאמר, מ"מ כיון שבאמת תופסין בה קדושי תורה, הרי היא מקודשת מה"ת, כיון דסו"ס נתכוון לקדשה אלא שטעה באיכות הקדושין:

וגם בגוף הדבר שתפס הח"ס דכיון דקימ"ל מצצ"כ אם פדה בלי כוונת מצוה אין הבן פדוי, לדידי מספקא לי טובא, ומסתברא לאידך גיסא, דאין הפדיון תלוי בקיום המצוה של האב, אלא הפדיון פועל פעולתו אף באופן שאין הפודה מקיים מצות פדה"ב, כדמצינו גבי יבום דאפי' היבם והיבמה חרשין דלאו בני מיעבד מצוה נינהו מועיל היבום [עי' ר"פ חרש] ועי' ירושלמי ריש תרומות דממעט קטן מהפרשת תרומה מדכתיב איש וררש ושוטה מדכתיב אשר ידבנו לבו מי שיש בו דעת לנדב (ועי' ר"ש שם] ולכאורה למ"ל קרא למעוטינהו ת"ל דהפרשת תרומה הוי מצוה (ולדעת כמה פוסקים הוא מצות חיוביות עי' תוס' ר"ה (ד"ד.) ד"ה ומעשרות ורמב"ם פי"א מה' ברכות הי"ב ושם הט"ו] וכיון דלאו בני מיעבד מצוה נינהו אין הפרשתן כלום, אע"כ דכל מצוה שנקבעה להוציא איזה דבר מכח אל הפועל, אין קיום המצוה מעכב חלות הפעולה, דאין המצוה סיבה לחלות הדבר אלא אדרבה חלות הדבר סיבה להמצוה, וה"ה גבי פדיון דאפי' לא נתכוון ולא קיים מ"ע מ"מ הפדיון פעל פעולתו, וסוף סוף הבן נפדה:

תוד"ה הילכך בסוה"ד וגם שמא לא היו מחזירין אלא לעניים ולא לאותם שהיו דומין להם לעשירים, משמע דבעניים ליכא משום ושחתם ברית הלוי וכ"פ בשו"ע סי' ש"ה ס"ח דלעניים רשאי להחזיר בכל פעם, הטעם בזה לפי הנראה דבעני תולין שבתורת צדקה הוא נותן לו משא"כ בעשיר שאין מקום לתלות, ועי' יו"ד סי' ק"ס ברמ"א ס"ט ב' דעות אם מותר לחזור ולהלות לו כזמן הראשון, ולהמתירין ע"כ הטעם כיון דכל איסור רבית הוא משום דהוי נתינה באונס כמש"כ הריטב"א ע"כ בזה שבלא"ה מחויב להלותו משום מצות אם כסף תלוה תולין שאינו מלוהו מצד ההכרח רק מצד המצוה והא דאסור להלוות על זמן ארוך יותר משום דנראה כרבית עיי"ש, וה"ה כאן דבעני תולין שנותן לו לשם צדקה:

(שם) בגמ' מנלן אמר ר"ל אתיא ערך ערך מערכין ר"ד אר"י וכו' יליף ריקם ריקם מעולת ראי', עי' בדברינו לעיל (מ"ט.) מש"כ בביאור סברת מחלקותם:

הריט"א הקשה לשיטת הרי"ף והרמב"ם דמכירת שטרות דרבנן למ"ל למעוטי מכלל ופרט שאין פודין בשטרות ואין לומר דקאי על שטר של עצמו דהא כתב הר"ן דאם קידש אשה בשטר חיוב שנתחייב לה מנה אינה מקודשת הרי דמסברא שמעינן לה דהא גבי קידושין ליכא מיעוטא עכתו"ד ז"ל:

ולפענ"ד לא דמי לקדושין דמה שאינו מועיל בקידושין הוא משום דמנה אין כאן שטר אין כאן כמש"כ הרשב"א קדושין (ד"ה) וכמו דאמרי' גבי משכון, והנה לטעמו של הראב"ד והרא"ש דהא דמנה אין כאן משכון אין כאן הוא משום דלא שייך משכון אלא היכא דקים לו חיוב, הנה גבי פדיון בדין הוא שיועיל דהא קדם לו חיוב שמחויב לפדותו מה"ת וכדמבואר בתשו' שבות יעקב ח"ב סי' ק"ז דמשכון מועיל גבי פדיון וכן מטין דברי השעה"מ פכ"ג מה' שבת עיי"ש וא"כ י"ל דהרי"ף והרמב"ם ס"ל כטעמם של הראב"ד והרא"ש הנ"ל הילכך אי לאו מיעוטא דכו"פ הי' מועיל פדיון בשט"ח שמתחייב עצמו:

ואף לפי טעמו של הרמב"ן בהא דמנה אין כאן משכון אין כאן משום דאותו מנה שהוא מקדש בה אגיד גבי' וכסף קדושין דאגיד גבי בעל לאו כלום הוא כמה שביאר הר"ן בפ"ק דקדושין עיי"ש, מ"מ אפשר דמועיל גבי פדה"ב שאינו אלא ענין פריעת בע"ח כמש"כ האבני מלואים סי' כ"ט ס"ק י"ג עיי"ש, ועי' קצוה"ח סי' מ' ס"ק א', ובס' מחנה אפרים ה' קנין מעות סי' ה', ומש"כ בזה בחידושי לעיל:

כתב הרמב"ם פי"א מה' בכורים ה"ז נתן לו כלי שאינו שוה בשוק ה' סלעים וקבלו הכהן בה' סלעים הרי בנו פדוי, ומסתימת לשונו משמע דבכל אדם מהני אמירת לדידי שוה לי, והר"ן פ"ק דקדושין הקשה עליו הא בגמ' משמע דדוקא בגברא רבא כגון רב כהנא שדרכו להתייקר בזה החפץ מועיל לדידי שוה לי, והכ"מ תירץ דהרמב"ם סובר דכל שהוא שוה לשום אדם כל כהן יכול לקבלו בה' סלעים והא דאמר רב אשי לא אמרן אלא כגון רב כהנא היינו לומר דאי לשום אדם אינו שוה לא מהני מה דאמר זה לדידי שוה לי וכ"כ בב"י, והט"ו תמה עליו פה קדוש האיך יאמר כן, וכ"ש לקבוע הלכה כן, דלפי פירושו קשה למ"ל לתלמודא לומר דהכהן קבלה עלוי' הא אפי' בשותק סגי דעכ"פ שוה לשום אדם עיי"ש:

ולפענד"נ ליישב פי' הב"י בשיטת הרמב"ם, דהנה אפי' באדם חשוב שדרכו להתייקר בזה החפץ, צריך להבין, אם באמת זה החפץ אינו שוה כ"כ ויכולין לקנותו בפחות מה' סלעים אמאי יוכל לקבלו בה' סלעים, אטו משום דאדם חשוב הוא שדי זוזי בכדי, ליתן עבור החפץ יותר מהשויא, וע"כ מיירי בחפץ כזה ששוה ה' סלעים למי שהוא מבקשו ומהדר אחריו, אך מפני שאין עליו הרבה קונים ומי שיש לו חפץ כזה