ראשית בכורים (בכורות) רד

אבל להגזלן עצמו יכול להקנות] דאף שאינו מהנה עכשיו את הכהן בה' סלעים, וגם האב אינו חסר כלום, מ"מ גבי פדיון אין קפידא בהנאת הכהן ובחסרון של האב, רק בהנתינה, וכיון שמתחילה היו שייכים להאב ועכשיו כשגומר בדעתו שיהי' מתנה לחלוטין הם שייכים להכהן, נחשב נתינת ה' סלעים, וזהו שפירש"י בלישנא קמא אין בנך פדוי אם אחזירם, פירוש אבל אם לא אחזירם, רק תגמור בדעתך ליתנם לי לחלוטין, יועיל הפדיון, וללישנא בתרא ס"ל דזה אינו מועיל משום דבעי' חסרון ממון האב והנאת הכהן ולא סגי בנתינה כזו שאין בה הנאה מחודשת:

ועתה נבאר שיטת הרמב"ם בזה, הנה להרמב"ם במתנה עמ"ל יכול לפדות לכתחילה ואין בזה משום כהן המסייע בביה"ג, כדמבואר בדבריו פי"א מה' בכורים שהשמיט הא דאסור לעשות כן, ועי' בכ"מ ובהג"ה שם, ולשיטתו א"א לומר דהחסרון כאן משום שר"ח לא נתרצה בתורת מעמ"ל, אלא משום דאף בתורת מתנה עמ"ל לא נתן לו, דמתנה עמ"ל נחשב נתינה גמורה והתנאי מילתא אחריתא הוא, משא"כ בזה שתחילת הנתינה היתה רק לזמן ושיחזור לו מיד, וכמש"כ הרדב"ז שם בפירושו, ובתשו' הרשב"א סי' קצ"ח וש"ך סק"ו עיי"ש:

וקשה לי מש"ס גיטין (ד"כ:

) היו מוחזקין בטבלא שהיא שלה וגט כתוב עלי' והרי היא יוצאה מתח"י מי אמרי' אקנויי אקניתא לי' או דילמא לא ידעה לאקנויי, פירש"י לא גמרה ומקנייא דבר שאין בלבה לתת מתנה גמורה, ומסיק הש"ס דאף אשה ידע לאקנויי וגמרה בדעתה להקנות בלב שלם עיי"ש וא״כ מה בכך שאבי הבן הי' בדעתו שיחזור לו הכהן החמשה סלעים, מ"מ נימא שגמר בדעתו להקנות לו קנין גמור לחלוטין אף שסמך עליו שיחזיר לו, ואי הטעם התם משום דכיון שנתנה לו ע"ד לכתוב הגט מסתמא דעתה שיהי' באופן המועיל, וכמש"כ הרא"ש פ"ק דקדישין לענין משאיל לחברו טבעת כדי לקדש בי אשה, דאף שאמר בלשון שאילה, מ"מ דעתו באופן המועיל לקדש, גם כאן נימא כן דהא ברצונו לקיים מנות פה"ב ומסתמא דעתו שיהי' באופן המועיל:

ואולי י"ל לפימש"כ המג"א סי' תרנ"ח סק"ג לחלק בין אתרוג לקדושין דרק גבי קדושין מועיל שאלה היכא דבדעתו באופן המועיל, משום דבקדושין לא בעי' לכם אלא שלא יהי' גזל, משא"כ גבי אתרוג דבעי' לכם ממש כל זמן שלא הקנה לו בפירוש לא נחשב שלו עיי"ש ובמחהש"ק שם, ועפי"ז י"ל דמה דמסיק הש"ס בגיטין שם דגבי גט מועיל כה"ג אין הטעם משום דאשה ידעה לאקנויי וגמרה בדעתה שיהי' מתנה גמורה לחלוטין אף שיודעת שיחזיר לה, אלא דבאמת לא ידעה לאקנויי, אך שם מועיל משום דדעתה שיהי' באופן המועיל, וגבי גט אף דהקלף צריך להיות משל בעל, מ"מ הרי אינו מפורש בתירה שיהי' שלי אלא מדכתיב ונתן ילפי' לה כדפירש"י שם, ועי' ב"י אה"ע סי' ק"כ שכתב דכוונת התורה כדרך שבני אדם כותבין בדבר שהיא שלהם וגם לא שייך נתינה אלא בדבר שהוא שלו, ובשם הקונטרס הביא דצריך שיהי' הקלף משל בעל שלא יהי' גזל, אך הב"י שם השיג עליו, ולפי"ד המג"א הנ"ל יש מקום לדברי הקונטרס דכיון שאינו מפורש בתורה שיהי' שלו, אלא דממשמעות ונתן ידעי' לה אין קפידא שיהי' שלו ממש רק שלא יהי' גזל [ועי' סנהדרין (מ"ג) ונתנו מדידהו], משא"כ בפדיון הבן דדנין גם מצד הכהן המקבל, אם החמש סלעים לא נעשו שלו הרי לא קיבל כלום [ולא דמי לגט דשם דנין מצד הנותן ע"כ לא בעי' שיהי' שלו ממש, דאפי' אם נותן משלו הרי בנתינה זו נעשה אינו שלו, וכסברת הריב"ש סי' של"ט בהא דאמרי' בסנהדרין (ד"י.) שורו כממונו אף דבעלמא בהנאת ממון חשוב קרוב אצל עצמי וממונו כגופו. מ"מ בזה שעדותו נוגע להוציא הממון מרשותו לא נחשב כבע"ד ממש עייש"ה, וה"ה בזה דלשון נתינה שייך אף בדבר שאינו שלו ממש אלא שיהי' לו רשות הנתינה, היינו שלא יהי' של זולתו, אבל בקבלת מתנה אם לא נעשה שלו הרי אינו מקבל כלום]:

ובזה ניחא הא דיומא (ל"ה:

) אחר שכלתה עבודת ציבור כהן שעשתה לו אמו כתונת לובשה ועובד בה עבודת יחיד ומוסרה לציבור, ובתוס' שם דאף דרבנן חיישי שמא לא ימסור לציבור יפה, הכא מודי דאנן סהדי דכה"ג מסר לה יפה שהוא גדול בתורה ויודע שיש למסור יפה עיי"ש, ולכאורה קשה מש"ס גיטין הנ"ל דמסקי' דאף אשה ידעה לאקנויי, אך לפי הנ"ל ניחא דהתם הטעם משום דלא בעי' שיהי' שלו ממש, הילכך מהני מה שדעתה שיהי' באופן המועיל, משא"כ בבגדי כהונה דבעי' שיהיו משל ציבור ממש, לא מהני מה שדעתי שיהי' באופן המועיל, אלא צריך למסור יפה יפה, ע"כ אינו מועיל אלא בכה"ג וכיו"ב שהוא גדול בתורה ויודע שיש למסור יפה:

עוד עלה בלבי ליישב באופן אחר דהא דאמרי' בגיטין שם דמהני אין הטעם משום דאשה ידעה לאקנויי קנין גמור לצמיתות בדבר שהוא מחזיר לה, אלא לעולם לא גמרה בדעתה ליתן רק לזמן, אך לאותו זמן גמרה ויהבה לי' גוף ופירות ולא קנין שימוש בלבד, וכיון שנעשה שלו לגוף ופירות על איזה זמן. שוב נעשה שלו לצמיתות דכיון דפסקה פסקה, וכשיטת הריטב"א גיטין (פ"ד) דהנותן לחברו קרקע על יום אחד גוף ופירות נחלט לו לגמרי עיי"ש, אך זה אינו מועיל רק גבי גט וכיו"ב, אבל גבי פדיון הבן דאיכא קפידא על נתינת האב לא מהני כה"ג, דכיון שהוא לא נתן לו רק לזמן אלא דאמרי' דכיון דפסקה פסקה, לא נחשב שהוא נתן לו אלא שנעשה של הכהן ממילא, דממילא נתפשט הקנין לצמיתות היפוך רצון האב וכוונתו, וכל שהדבר הולך היפוך כוונתו ודיבורו אין הפעולה מתיחסת עליו [כמש"כ הרמב"ן בדינא דגרמי לענין רקתא, והש"ך ביו"ד סי' ר"א ס"ק מ"ו גבי שואב את המקוה בדלי מנוקב והמים חוזרין לתוך המקוה נחשב ממילא ולא הוי שאיבה ביד"א עיי"ש]:

או י"ל באופן אחר קצת לפימש״כ הפרישה בסי' ש"ה דהחילוק בין ע"מ שתחזירם להילך ה' סלעים ותחזירם לי, דבע"מ משמע שתחזירם לי לאחר זמן ובהילך ותחזירם משמע מיד, וכ"מ בש"ך שם ס"ק ועי' ט"ז ס"ק ז') ולכאורה קשה הא אפי' הי' משמע שיחזירם לאח"ז האיך מועיל הא קנין לזמן הוי רק קנין פירות, אך יובן עפי"ד הריטב"א הנ"ל דאמרי' דכיון דפסקה פסקה אם לאותו זמן נתן לו גוף ופירות, וא"כ אתי שפיר הא דבגט מועיל כה"ג דכיון שנתנה לו כדי לכתוב הגט הרי גמרה בדעתה שיהי' שלו לאיזה זמן וממילא נחלט לו לגמרי, משא"כ בנותן לכהן ע"מ שיחזירם לו מיד הרי לא גמר בדעתו ליתן אפי' לזמן מועט ולא הוי נתינה כלל, ועי' מג"א סי' תמ"ח ס"ק ה', ובחק יעקב ומחהש"ק שם:

והנה הח"ס חיו"ד סי' ר"ל כתב בזה"ל והיכא שהנותן אינו מכיון להקנות לכהן כלל אפי' ע"מ להחזיר אלא שסובר שדי לו בנתינה מיד ליד, אעפ"י שהכהן