ראשית בכורים (בכורות) רג

דברים שבלב [ומצד דיני ממינות קנה] מ"מ כיון שהוא בעצמו יודע מחשבתו שלא נתכוון ליתן לחלוטין אין הבן פדוי, אך י"ל שאם לא הי' שום גילוי דעת על מחשבתו הי' נחשב נתינה גמורה אף לגבי פדיון, והוא עפי"ד הר"ן נדרים (כ"ח.) בהא דאומר יאסרו פירות העולם עלי ובלבו הי' היום שכתב לחלק בין מתכוון לומר לשון שיהא משמעותו לעולם אף שלא ניחא לי' בכך לנתכוון לומר פת חטים ואמר פת סתם דבנתכוון לומר פת חטים ואמר סתם לא הוי נדר דאין פיו ולבו שוין אבל כל שנתכוין לומר לשון שיהא משמעותו לעולם נחשב פיו ולבו שוין אף שבאמת אין דעתו לכך עייש"ה, ולפי הנראה הוא דוגמת פסיק רישא דנחשב כמכוון, ועי' תוס' נזיר (ד"ב.) ד"ה נזיר שכתבו בזה"ל וי"ל דאה"נ דגם בשאר לשונות ומכירם ומבינם ומתכוין לקבל עליו נזירות הוי נזיר אבל מהני לישני דמתני' כי אמר נזרו באחד מלשונות הללו חייל עלי' נזירות נהי נמי דאין מתכוין משום דדמי טפי ללשון תורה עכ"ל, ולכאורה אינו מובן הא בעי' פיו ולבו שיין ומה בכך שהוא לשון תורה, אך י"ל דמיירי במתכוין להוציא לשון שמשמעותו על קבלת נזירות ובאמת אין רצונו בכך, כהך דנדרים (כ״ח) הנ"ל דבענין זה יש חילוק בין לשין תורה לשאר לשונות, דבלשון תורה נחשב כמכווין ממש היינו כאילו פיו ולבו שוין דפסיק רישא כמכוין, אך בשאר לשונות לא שייך פ"ר כמכוין, דשאר לשונות לא חשיבי לשון בעצם אלא כשהוא מחשיבן לדבר בהם מקבלין חשיבות לשון, כדמצינו לענין מקרא מגילה דבאשורית יוצא י"ח אפי' כשאינו מבין, וכיון שצריך להחשיבן לא מהני פסיק רישא אלא צריך מחשבה מפורשת כמבואר באבן העוזר סי' שכ"ח גבי העמדת עלוקות דפ"ר לא מהני להחשיב גרמא כמעשה, וכ"מ ברש"י זבחים (י"ט.) ד"ה ואם להוציא דם עייש"ה, ועי' ריטב"א קדושין (ע"ז:

) ד"ה אמר ובתשו' רעק"א סי' רכ"ב אות י"ד, ודו"ק היטב כי קצרתי מפני שאכ"מ:

וה"ה בזה שאם הי' יודע אבי הבן דאף שר' חנינא נוטל ומחזיר מ"מ מקפיד שלא ירגיש הנותן בזה, ומחמת זה הי' הולך לדרכו אחר שנתן דמי הפדיון לר' חנינא, כדי שלא ירגיש ר"ח שבדעתו ע"מ להחזיר, אז הי' מועיל הפדיון. אף שבלבו חישב ע"מ להחזיר כיון שעושה טצדקי לדבר ולעשות באופן שיהי' משמע שנותן לחלוטין, נחשב כפיו ולבו שוין לכך והוי הקנאה גמורה, אף שרצונו האמיתי אינו בכך, אך החסרון כאן הי' במה שגילה דעתו תוכ"ד לנתינה שכוונתו הי' רק ע"מ להחזיר במה דהוי אזיל ואתי קמי' והוכיח סופו על תחילתו שע"ד כן נתן, הילכך אף דבנוגע לד"מ אינו מחויב להחזיר לו דהוכיח סופו על תחילתו לא הוי בירור גמור ואין כאן אומדנא דמוכח, מ"מ כשדנין לענין פדיון אינו מועיל, כיון דסוף סוף לא עשה באופן שיהי' משמעותו שנותן לחלוטין הרי אין פיו ולבו שוין ולענין פדיון בעי' הקנאה מצד הפודה כנ"ל וזהו מש"כ התוס' דכיון דאיכא הכירא למילתא לא הוי דברים שבלב ודו"ק:

וכנוגע להנך ב' לישני שברש"י ללישנא קמא א"ל אין בנך פדוי אם אחזירם לך, וללישנא בתרא אפי' לא אחזירם לך, הנה טעמא דלישנא בתרא הוא פשוט, דאפי' אם יגמור האב בדעתו עכשיו שיהי' נתינה גמורה לחלוטין לא יועיל דכיון שמצד דיני ממונות זכה ר' חנינא בהחמש סלעים, ואעפי"כ אין הבן פדוי, א"כ מה יוסיף תת כח במה שיגמור עכשיו בדעתו לתת לו לחלוטין הרי המעות כבר אינם של האב ואינו נותן עכשיו משלו כלום, אך לישנא קמא צריך ביאור אמאי יועיל אם לא יחזירם:

וי"ל דתלוי בדין עקירה בטעות דפליגי בה בש"ס נחות (מ"ט.) עיי"ש, דהנה אם נותן סתם הוי נתינה לחלוטין, אלא דהרסרון כאן משום שנתכוון ע"מ להחייר, ואם לא יחזור לו ר' חנינא יהי' מוכרח לפדות שנית ולפזר עוד חמש סלעים ואלמלי הי' יודע שיוצמח לו מזה הפסד לא הי' מחשב כן, נמצא שעקירת הסתמא היתה בטעות והוי כלא חישב כלל, וא"כ אם לא יחזיר לו ר' חנינא תיעשה עקירה בטעות ולא שמה עקירה, ושוב נשאר סתמא וממילא בנו פדוי, וללישנא בתרא ס"ל לרש"י דעקירה בטעות הוי עקירה, או דזה לא נחשב עקירה בטעות דהוי טועה בדין וכדאמר אביי במנחות שם לעולם דידע וכו' ובאומר מותר עיי"ש, וללישנא קמא ס"ל דכאן לא הי' טעות בדין, אלא שהוא סבר דר' חנינא מתרצה במתנה עמ"ל, ומה שלא חשש לפרש שיותן במתנה עמ"ל משום דסבור שהוא ללא צורך שבלא"ה דרכו של ר"ח להחזיר, ואצל ר"ח סתמא הוי כפירושו, כיון שדרכו בכך ובזה טעה, שהוא סבור שסתם קבלת ר"ח הוא ע"מ להחזיר, ובאמת סתם קבלת ר"ח הי' לחלוטין, ואלמלי ידע מזה הי' גומר בדעתו ליתן לחלוטין, נמצא שעקירת הסתמא היתה בטעות, וכן מבואר בתשו' הרשב"א סי' קצ"ח שכתב בזה"ל ואפי' לא אמר מידי אלא שדעתו שיחזירם לו הכהן ולולא זה לא הי' נותן לכהן אפי' לא החזיר לו הכהן כלום אין בנו פדוי עכ"ל עייש"ה, הרי דעיקר החסרון מפני שלולא זה לא הי' נותנם, אבל בלא"ה הי' מועיל כשאינו מחזירם משום דהוי עקירה בטעות כנ"ל, ודו"ק:

עוד רחש לבי לפי"מ שדנתי לעיל דכל היכא שהנותן לא נתכוון להקנות אלא דאנן אין משגיחין על מחשבתו משום דהוי דברים שבלב, אף שהמקבל בדין מעכב את החפץ מ"מ לא נעשה שלו לשיטת היראים דגזל עכו"ם שרי ומ"מ לא הוי שלו, א"כ דמיא למש"כ הר"ן נדרים (ל"ד:

) דאי אזמני' עלה ההיא שעתא נמי ככרו הוא עיי"ש, הרי דאף שהאורח יש לו רשות האכילה מ"מ גוף המאכל נחשב של המזמין, וה"ה בזה דאף שר' חנינא הי' לו זכות השימוש והכליון של החמשה סלעים, מ"מ כיון שלא נעשו שלו, הם בעצם של אבי הבן, וע"כ כשיגמור בדעתו עכשיו ליתן לו לחלוטין נחשב נתינה מחדש [ועי' קצוה"ח סי' ל"ז דהא דגזל ולא נתיאשו הבעלים שניהם אינם יכולין להקדיש ולא להקנות זהו רק לאיש אחר אומר דאף אי נימא דמצד האב אפי' נתינה בטעות שמה נתינה דאינו ענין הקנאה רק ענין פריעת חוב, מ"מ מצד הכהן בעי' כוונה שיכוון להקנות את הבן להאב כמש"כ הריב"ש סי' קל"א דהכהן זוכה בבן ונותנו לאביו בפדיונו, וכיון דבעי' כוונת הכהן להקנות אתי שפיר דהנה ר' חנינא לא רצה לקבל בתורת מתנה עמ"ל משום ושחתם ברית הלוי רק קבל לחלוטין באופן שלא ירגיש הפודה כמש"כ התוס' וכיון שראה לאחר קבלת הכסף שאבי הבן קאזיל ואתי והבין שלא נתן לו רק משום שסמך עצמו שיחזיר לו, ואדעתא דהכי לא הי' מתרצה מתחילה ע"כ הוי פדיון בטעות דאלמלי הוי ידע מחשבת האב לא הי' מקנה לו הבן נמצא דאע"ג שהנתינה היא נתינה גמורה ואינו יכול לתבעו בחזרה דדברים שבלב אינם דברים, מ"מ לא הועיל משום דהפדיון הי' בטעות, ע"כ הגה"ה: