ראשית בכורים (בכורות) רב

דברים שבלב כמו זבין ואיצטרכא לי' זוזי בכתובות (צ"ז.) עכ"ל:

וקשה הרי שם גילה דעתו מתחילה דליזבן תורי קזבין להו כמש"כ התוס' שם, וכדמבואר בקדושין (מ"ט) גבי ההוא גברא דזבין לנכסי' אדעתא למיסק לא"י, משא"כ הכא דלא גילה דעתו קודם הנתינה ולא בשעת נתינה שכוונתו ע"מ להחזיר, רק אחר הנתינה שכבר זכה בהם ר"ח, ומה מהני גילוי דעת של עכשיו הרי בדין ודאי אינו יכול לתבעו שיחזיר לו, דמצי אמר לו במתנה גמורה נתת לי והשתא הוא דהדרת בך, וכיון שיכול לעכבם בדין אמאי אינו פדוי, ועי' ברא"ש דלא מסיק הך דאין זה דברים שבלב:

וראיתי באור זרוע שכתב בזה"ל הילך מנה ע"מ שתחזירהו לי בנו פדוי ועדיף מהאי שנתן בשתיקה והראה בעצמו כאילו מתנה גמורה נתן ולא התנה, והטעה את רבי חנינא שאם הי' יודע שכן הי' דעתו מתחילה לא הי' מקבל שלא יהי' נראה ככהן המסייע בביה"ג עכ"ל, הרי תפס דבאמת אין לה דין מתנה עמ"ל דהא לא פירש שנותן עמ"ל, אלא החסרון הוא משום שהקבלה היתה בטעות, וכן משמע מטעמם של הב"ח והט"ז והש"ך ביו"ד סי' ש"ה שהחסרון הוא מפני שאין דעתיהן שוות, שהאב נתכוון בתורת מתנה עמ"ל, והכהן נתכוון בתורת מתנה גמורה לחלוטין, וקשה ג"כ מה לנו לכוונתו הא בדיני ממינות קימ"ל דברים שבלב אינם דברים, ואם יתן לאדם מתנה בסתם ויחשב בלבו שנותן לו ע"מ להחזיר, יכול המקבל לעכבה לחלוטין, וכיון שנחשב מתנה לחלוטין אמאי אין בנו פדוי, ובין אם יחזור או לא יחזור יחול הפדיון דהא קבל ע"מ שלא להחזיר:

וחוץ מזה יש כאן מקום עיון בדברי הב"ח שדבריו בנויים ע"ד התוס' והרי לפי' התוס' באמת הי' עליו דין מעמ"ל כנראה משטחיות דבריהם דלא הוי דברים שבלב, וא"כ אמאי קאמר הטעם מפני שאין דעותיהם שוות הא לפי' התוס' הטעם פשוט מפני שר"ח לא רצה במתנה עמ"ל, גם אמאי לא הביא הב"ח סיום לשון התוס' דלא הוי דברים שבלב, ועי' ח"ס חיו"ד סי' ר״י שכתב דאף דלענין דיני ממונות כה"ג דברים שבלב אינם דברים וקנה המקבל, החסרון כאן משום דמצות צריכות כוונה עכתו"ד, וטעם זה אין לו זכר בשום אחד מהפוסקים הראשונים, וקשה לפרש כן כמה שיתבאר לפנינו אי"ה:

ולפענ"ד הקלושה בירורן של דברים כך הוא, דאף דבעלמא הנותן מתנה לחברו בסתם, ובמחשבתו הי' שיהי' בתורת מתנה ע"מ להחזיר זכה המקבל זכי' גמורה לחלוטין, דכל שלא פירש אין לנו עסק בדברים שבלבו, ואף כאן מצד דיני ממונות זכה הכהן זכי' גמורה, מ"מ בנוגע למצות פה"ב אין הבן פדוי בכך, דלענין פה"ב בעי' שהאב יתן, ואם קיבל הכהן שלא ע"י האב לא מהני [כמה שביאר המחנ"א ה' זכי' סי' ח' וכן מוכח מדברי הריטב"א חולין (קל"ט) כמבואר לעיל בדברינו, וכ"מ בב"ח סי' ש"ה ס"ה עייש"ה ומש"כ הט"ז בסי' ש"ה ס"ק י"א דאחר יכול ליתן משלו במקום האב עיי"ש, זה אינו מדין עבד כנעני המועיל גבי קדושין אלא משום דהכהן זוכה תחילה לאבי הבן ואח"כ לעצמו כדאיתא בירושלמי פ"ב דקדושין הובא ברשב"א שם (ד"ח) באומר לה התקדשי לי בסלע ואמרה תנהו לעני דנעשה העני זוכה תחילה לאשה ואח"כ לעצמו עיי"ש, אבל מדין עבד כנעני אינו מועיל בפה"ב דלא דמי לקדושין דהתם העיקר הוא קבלת האשה כמה שביאר הרדב"ז ח"ז סי' ל"ו וכדמבואר בר"ן פ' האיש מקדש במתני' דהמקדש בערלה, משא"כ גבי פה"ב דיש קפידא גם בנתינת האב ואפי' אי נימא דמדין ע"כ מועיל גם בפדה"ב מ"מ אין ראי' שיועיל בממונו של אב שלא מדעתו ואף דבאבני מלואים סי' מ"ג כתב דאם באו החמש סלעים ליד כהן בע"כ של אב ג"כ פדוי אך שיטת רוב הפוסקים הוא להיפוך, ועיקר יסודו של האב"מ הוא מהא דטריף ממשעבדי אך המעיין בתוס' שבועות (ד"ד:

) ד"ה בכל יראה שאין ראי' משם] וכל כה"ג שדעת האב הי' ע"מ להחזיר ודעת הכהן הי' לחלוטין לא נחשב נתינה מכח האב כיון דכוונתו הי' רק ע"מ להחזיר:

והא דבנוגע לדיני ממונות זכה בה המקבל לחלוטין, זה אינו מחמת הקנאת הנותן אלא כיון שלא פירש הנותן מחשבתו ודברים שבלב אינם דברים, אינו מחויב להאמין לו שכוונתו היתה רק ע"מ להחזיר, והמוציא מחברו עליו הראי', הילכך אף אם האמת כדבריו אינו גזל ביד המקבל ובדין הוא תופס, אבל מ"מ לא נחשב שלו, אם לא נתכוון להקנות לו, ודמיא למש"כ היראים לענין גזל עכו"ם דאף שמותר מ"מ אינו נעשה שלו, ואף לדעת החולקים וס"ל דכיון דשרי ממילא חשוב שלו, עי' מג"א סי' תרל"ג ס"ק ג', וכן מבואר בתשו' רש"י הובא ברמ"א חו"מ סי' רפ"ג עיי"ש, מ"מ גבי פדה"ב לא יועיל, דהא מה שנעשה שלו אינו מחמת הקנאת בעל הממון, אלא כיון שיש לו רשות לקחת ממילא יכול לזכות בה והוי כזוכה מן ההפקר וא"כ גבי פדה"ב דיש קפידא בנתינת האב (או לכה"פ שיתן אחר בשבילו] כל כה"ג לאו כלום הוא:

ועי' אבני נזר חיו"ד סי' קנ"ח בהא דהמקדש במעמד שלשתן מקודשת וליש פוסקים מקודשת מה״ת משום דהפקר ב"ד הפקר מה"ת ולכאורה הרי הוא לא לא נתן ממונו רק ב"ד הפקירו ונתנו לה אלא ודאי כיון שע"י שהקנה לה נעשה הפקר ב"ד חשוב שהוא נתן עייש"ה, ומ"מ אין משם סתירה לדברינו דשם ההפקר ב"ד נעשה ברצון המקדש דמחמת שאמר מנה לי בידך תנהו לפלונית ורצה שתזכה ותתקדש בכך, הפקירו ב"ד ממונו ונתנום להמתקדשת, וכל שנעשה מחמת פקודתו ורצונו נחשב כאילו הוא נתן בידים כמש"כ הרמב"ן הובא בשיטמ"ק ב"מ (ס"ט:

) עיי"ש, משא"כ בנ"ד שהנותן אינו רוצה להקנות לחלוטין, ודעתו רק ע"מ להחזיר אלא שדין תורה הוא שלא להשגיח על מחשבתו שבלב, א"כ לא נחשב נתינה מצדו אלא שהתורה זיכתה להמקבל נגד רצונו של הנותן, וז"פ *):

ומש"כ התוס' דכיון דאיכא הכירא למילתא לא הוי דברים שבלב, ולכאורה לפי הנ"ל אפי' הוי *) הגה"ה עי' בדברינו לעיל בהא דכתב לכהן שהוא חייב ליתן לו ה' סלעים חייב ליתן ובנו אינו פדוי שם כתבתי דגבי פדה"ב אף נתינה בטעות שמה נתינה דהוי ענין פריעת בע"ח ולא בעי' הקנאה וזה סותר למש"כ כאן אך שם כתבתי ליישב כן רק לשיטת הראב"ד, אבל לשיטת הרמב"ם אינו מוכרח לומר כן ולדידי' אפשר דבעי' הקנאה, כדמוכח בריב"ש סי' קנ"ו שנסתפק בזה עיי"ש, וא"כ כאן דאנו דנין לפרש דברי התוס' אפשר דאזלי בשיטת הרמב"ם ולדידהו לא הוי ענין פריעת בע"ח הילכך כל שלא נתכוון להקנות להכהן לא מהני, ולולא דמסתפינא הייתי