ראשית בכורים (בכורות) רא

דבזא"ז לעשרה כהנים אינו מועיל, וכתב דכיון דמה שמועיל בזא"ז הוא משום דדעתו להשלים זהו רק כשבדעתו להשלים לכהן זה אבל כשבדעתו להשלים לכהנים אחרים לא מהני עכתו"ד עיי"ש:

והנה גוף החילוק של בדעתו להשלים הוא מילתא דמסתבר [אך עי' ד"מ יו"ד סי' ש"ה אות ד' שהביא בשם מהרי"ל דאם החפץ אינו שוה ה' סלעים אינו יכול לומר לו תן לי החפץ בחזרה ואתן לך ה' סלעים, אלא מחויב להשלים לו, ומסתמא מיירי בסבור שהוא שוה ה' דאל"כ פשיטא, הרי מוכח דאף אם אין בדעתו להשלים מצטרף וצ"ע בזה] אולם מש"כ דבכמה כהנים לא מהני מה שבדעתו להשלים לא זכיתי להבין, כיון דיכול לחלק החמשה סלעים לכמה כהנים אמאי לא יועיל מה שבדעתו להשלים לכהן אחר:

ואולי י"ל עפימש"כ הריב"ש סי' קל"א אהא דתקנו ברכה לכהן בפדיון יותר מבשאר מת"כ כשזוכה בהן, דבשאר מת"כ אין הכהן עושה כלום רק שזוכה במתנות, אבל בפדיון אעפ"י שאינו עושה מצוה, מ"מ זכה בבן ונותנו לאב בפדיונו עכתו"ד ז"ל עיי"ש, ואף דלכאו' אינו מובן אמאי זכה כהן זה בהבן הרי ביד האב לפדות אצל כל כהן שירצה, אך לפענ"ד יש לדמותו להך דיבמות (ד"י:

) ר' יוחנן אומר בין הוא בין האחין אינן חייבין לא על החלוצה כרת ולא על הצרה כרת מי איכא מידי דמעיקרא אי בעי האי חליץ ואי בעי האי חליץ והשתא קאי עלה בכרת אלא איהו שליחותא דאחין קעביד איהי שליחותא דצרה קעבדת עיי"ש, ושליחות דהתם לא דמיא לכל שליחות דעלמא דבעי' דעת משלח, אלא כיון דהיא זקוקה ליבום לכולם והתורה אמרה שמי מהם שמקדים עצמו ליבם או לחלוץ פוטר זיקת כולם נחשב כעושה שליחותן, וה"ה כאן דצל שבט הכהנים זכו בהבן בכור, והכהן שפודים אצלו שליחותא דכולן קעביד:

והנה כשנותן החמש סלעים לעשרה כהנים כל העשרה עושין פעולת הפדיון והם כולן שלוחין דכל שבט הכהנים להקנות את הבן, דלא מסתבר למימר שרק האחרון פועל פעולת הפדיון דהא צריך ליתן חמש סלעים עבור הפדיון, והוא בעצמו הא לא קיבל רק חצי סלע, אע"כ דכולם מקנים אותו, וכן כשפודה אצל כהן אחד בזא"ז הפדיון נעשה בזא"ז דכל חלק מהחמש סלעים פועל מקצת פדיון והקנין של הבן נקלש במקצת עד שנגמר [וכמו דלמ"ד ישנה לשחיטה מתחילה וע"ס דכל משהו מקליש במקצת איסור אבמה"ח, ועי' זבחים (ק"י.) קומץ מהו שיתיר כנגדו בשירים משרי שרי או קלושי מיקלש, ונדרים (ס"ח.) בעל מיקלש קליש] וכשם שאינו מועיל נתינת האב מקצת מהחמש סלעים אלא אם בדעתו להשלים, כן להיפוך אינו מועיל מה שהכהן פודה אותו ומקנה אותו בזא"ז אלא כשבדעתו להשלים, דפדיון במקצת לאו כלום הוא, (עי' תוס' חולין (קל"ה.) ד"ה והא ובמהרש"א שם ועי' בחידושי לעיל (י"ד.)] אלא אם בדעתו להשלים מצטרף, וע"כ אינו מועיל כשנותן לעשרה כהנים בזא"ז, דהא הכהנים הראשונים שקבלו תחילה אין בדעתם להשלים הפדיון, דבשלמא כשנותן לכהן אחד בזא"ז שהתחיל האב לפדות אצלו והבטיחו לגמור אצלו ושוב אינו רשאי ליתן לאחר, [כמש"כ הרמ"א סי' ש"ה ס"ד דאם הבטיחו לפדות אצלו אסור לחזור בו] שפיר מועיל מה שבדעתו להשלים הפדיון דבודאי הוא יהי' המשלים, משא"כ כשנותן לכמה כהנים בזא"ז דהמתחיל לא יגמור והרי אין בדעתו להשלים, הילכך מה בכך שהאב בדעתו להשלים הנתינה הרי הכהן אין בדעתו להשלים הפדיון, דכשם דבעי' הקנאת החמשה סלעים מצד האב כן בעי' הקנאת הבן מצד הכהן כדברי הריב"ש הנ"ל:

ואם כנים הדברים י"ל דרש"י ורמב"ם בהא פליגי, לשיטת רש"י כשפודה בזא"ז הקנאת הבן ופדיונו נעשה ג"כ בזא"ז, ובעי' שיהי' בדעתו של כהן להשלים ע"כ אינו מועיל רק בכהן אחד, ולשיטת הרמב"ם כל הפדיון נעשה בגמר נתינת החמש סלעים, ואם פודה אצל כמה כהנים בזא"ז האחרון פועל כל הפדיון וכל ההקנאה, ואף דהכהן האחרון שפעל כל ההקנאה לא קיבל חמש סלעים אין בכך כלום דמצטרפין קבלת הכהנים האחרים אף שהם לא פעלו כלום בגוף הפדיון כיון דמ"מ הגיע לשבט הכהנים חמשה סלעים, [ודוגמא לזה מצינו גבי שחיטת הקנה בחולין (י"ט.) דמחלק הש"ס בין הגרים שליש ושחט שליש להי' חצי קנה פגום במקום שחיטה וגמרו דכיון דהפגם הי' במקום שחיטה וכולי' חיותא נפק בגמר האחרון כשאדם פעל הגמר נחשב שהוא שחט כולו, וה"ה בזה דכיון דכל החמשה סלעים באו לרשות כהנים, שפיר י"ל דהכהן הגומר פועל הכל וכל הפדיון מתיחס עליו, אף דהיא לא קיבל כל החמש סלעים, ודו"ק היטב]:

ראיתי בריט"א שהביא ד' הרמב"ם פ"ט מה' שקלים דמחצית השקל אינו נותנו בפעמים רבות, וקשה מ"ש מחמש סלעים דפה"ב, והעלה דהרמב"ם לכתחילה קאמר למצוה מן המובחר אבל בדיעבד יצא, עכתו"ד אך מסתימת לשון הרמב"ם לא משמע כן, ע"כ נלפענ"ד דמחצית השקל שאני כיון דכתיב העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט בעי' שיד הכל יהי' שוה בנתינת המחהש"ק בלי שום גרעון ועודף, (כמוש"כ הרמב"ן בפ' תשא דאף להרבות אסור עיי"ש] והנה בגמ' דהפורע חובו מעט מעט הוי פרעון ואין לו עליו אלא תרעומת, וכיון דיש עליו תרעומת הרי הוי פחיתת בהפרעון נמצא שאין נתינתו שוה לכל העולם, דכולן נותנין בפעם אחת והוא נותן מעט מעט, וז"פ:

עוד ראיתי בריט"א כאן שכתב כיון דקימ"ל כריו"ח דח"ש אסור מה"ת לענין איסור ה"ה לענין מ"ע דאם אין לו רק פחות מכזית מצה חייב לאכלו, וה"ה לענין פדיון דאם נתן חצי חמש מקיים קצת מצוה עיי"ש, ודבריו ז"ל תמוהין בזה, דהא מפשטות הסוגיא לעיל (מ"ח:

) גבי חמש ולא חצי חמש ומדברי התוס' שם משמע דאם אין לו אלא חצי חמש אינו מחויב ליתן כלל, והטעם בזה פשוט דאפי' אם איתא דבמצוה שייך ענין ח"ש, זהו רק היכא דאין השיעור מפורש בתורה, משא"כ בזה דהשיעור מפורש בתורה, וכמש"כ בתשו' חו"י סי' ט"ו דהיכא דמפורש השיעור בתורה לא שייך ענין ח"ש, ודמיא לב' חוטין בציצית, ועוד לפי המבואר בדברינו לעיל דאין הפדיון מחמת המצוה אלא אדרבא המצוה היא מחמת הפדיון, דאם הפדיון מועיל הוי מצוה, וכיון דבחצי חמש ליכא אפי' קצת פדיון דאין פדיון לחצאין ממילא לא הוי אפי' קצת מצוה:

(שם) בגמ' רבי חנינא הוי רגיל ושקיל ומהדר חזיי' לההוא גברא דהוי קא אזיל ואתי קמי' א"ל לא גמרת ויהבת מידעם ביש עבדית הילכך אין בנו פדוי, פירש"י אין בנך פדוי אם אחזירם ל"א אפי' לא אחזירם, ובתוס' הקשו מ"ש ממתנה עמ"ל דבנו פדוי, וי"ל דהכא ר"ח לא הי' רוצה לזכות אלא במתנה גמורה דאסרינן התם לעשות כן מפני שנראה ככהן המסייע בבית הגרנות וכו', ואע"פ שאותו סתם נתן לו הוי כפירש ע"מ שיחזירם לו דאיכא הכירא למילתא ואין זה