ראשית בכורים (בכורות) ר

את זה, דקימ"ל חמש ולא חצי חמש, הילכך הא דמועיל בזא"ז הוא רק מטעם צירוף:

אך הראי' שהביא הח"ס מהא דלכתחילה צריך לאכול השיעור בב"א (כדאיתא בשו"ע או"ח סי' תע"ה לענין כזית מצה עיי"ש] לפענ"ד יש לחלק דלענין אכילה שאני, דבאמת הי' בדין שיתחייב לאכול בב"א ממש, וכן באיסורין שלא יתחייב אלא כשאוכל כזית בב"א, דאם אוכל בזא"ז הרי בשעה שאוכל הח"ש השני הראשון כבר אינו בעולם, כדאמרי' בשבת (ד"פ.) דאם הוציא אות אחת וכתבה וחזר והוציא אות אחת וכתבה פטור מ"ט בעידנא דאפקא לבתרייתא חסר לי' שיעורא דקמייתא ואין לומר דאכילה שאני שהמאכל עדיין מונח בתוך מעיו, דהא לריו"ח החיוב הוא על הנאת גרונו, וכבר עברה הנאה דקמייתא, ועוד הא בסו"פ גיד הנשה אכל חצי זית והקיאו וחזר ואכל חצי זית אחר חייב הרי שמצטרף אף שלא נשאר במעיו] אלא דהללממ"ס שכזית בכאכ"פ מצטרף ודנין אותו כאילו אכל בב"א, ע"כ כשאוכל בב"א ממש הוי מן המובחר, ועי' תוס' ר"ה (כ"ח:

) סוד"ה ומנא אע"ג דאמרי' שתים כהלכתן ושלישית אפי' טפח כ"ש כשעושה ד' מחיצות טפי עדיף הרי דכשעושה ד' מחיצות ממש הוי מן המובחר ועי' תוס' ברכות (כ"א:

) דאף דשומע כעונה מ"מ עונה עדיף ומצוה מה"מ וכהנה רבות, אכמ"ל, משא"כ גבי פדיון כשנותן החמש סלעים בזא"ז דבשעה שנותן את השניים עדיין הראשונים בעולם ואפי' נתעכלו נשאר שיעבודן, הוי כבת אחת ממש א"כ אפשר דאף לכתחילה שפיר דמי:

או י"ל באופן אחר עפימש"כ באבני נזר חאו"ח סי' תצ"ב בהא דלרבנן לולב אין צריך אגד, ומ"מ מצוה לאגדו משום ואנוהו, ואנוהו זה אינו בנוי אלא בכשרות כיון דכתיב ווין להורות דצריך אגד יד עכ"פ, כל שהוא מאוגד יותר טפי עדיף בכשרות עיי"ש, וה"ה בשיעור אכילת כזית מצה כיון דהללממ"ס דצריך קירוב דתוך כדי אכילת פרס ואם הפסיק יותר אינו מצטרף כל שהוא מאוגד ומקורב יותר טפי עדיף והוי מצוה מה"מ דזהו ואנוהו בכשרות, [ובחידושי לזבחים (ע"ט.) הארכתי בזה אכמ"ל], משא"כ בחמשה סלעים דפה"ב, שאין שם שום קירוב לעיכוב לא הוי מן המובחר ליתן בב"א ממש ודו"ק:

ומה דאמרי' בגמ' נתנן בזא"ז יצא דהוי לשון דיעבד הוא מטעם אחר דמצד זריזין מקדימין למצות נכון יותר שיתן בפעם אחת ותוגמר המצוה תיכף, משא"כ כשנותן בזא"ז אין המצוה נגמרת עד שישלים נמצא מחמיץ את המצוה, ולפי"ז אם אין לו כעת כל החמשה סלעים יכול ליתן לכתחילה מה שיש לו וכשיזדמן לפניו המותר ישלים, ואם נביא לדמותו לד' מינים שבלולב, ולשיטת הסוברים דהא דיכול ליטלן בזא"ז הוא דוקא כשכל הד' מינים הם ברשותו (עי' ריטב"א סוכה (ל"ד.)] וה"ה בהחמשה סלעים דרק כשנמצא תח"י כל החמשה מהני נתינתו בזא"ז, א"כ לא משכחת כלל בלי ביטול של זריזין מקדימין דאם אין לו הרי אינו מצטרף, ובע"כ מיירי שיש לו כל החמש, וכיון דבידו לגמור המצוה תיכף ואינו גומרה יש כאן משום מצוה שבאה לידך אל תחמיצנה:

אך יש לשדות בה נרגא, דלענין פה"ב לעולם נחשב שיש לו ה' סלעים דאטו בגברא ערטילאי עסקי' שאין לו כסות וכו"כ שיווי ה' סלעים, וכיון דפודין אף בשוה כסף הרי יש לו לעולם ה' סלעים *), ומ"מ משום מצוה שבאה לידך אל תחמיצנה אין כאן דאינו חייב למכור כסותו בשביל מצות פה"ב:

וע"כ חילוק גדול יש בין הדיעבד של האוכל כזית מזה בזא"ז לנותן חמשה סלעים בזא"ז, דגבי מצה העדיפות של בת אחת הוא בגוף המצוה, וגבי פדה"ב בגוף המצוה אין שום חילוק בין בת אחת לבזא"ז אלא בזריזות האדם, וא"כ אין לדמותו לנידון הלח"מ גבי תרי לכתחילה, ולא לתרי רואין:

והלום ראיתי בריט"א הביא דברי התוס' חגיגה (ד״ו:

) בשם הירושלמי למ"ד אין לו שיעור כלל מה שנתן נתן ופטור מפיאה ואם הוסיף חייב במעשר, ולמ"ד יש לו שיעור למטה מה שנתן נתן ואינו פטור מפאה וזכה העני ומחויב במעשר עד שישלם שיעור ששים בבת אחת, הרי דבעי' שיתן שיעור אחד מששים בב"א, והביא דברי הרמב"ם פ"א מה' מעשר הט"ו וכתב שמקורו מכאן, והקשה לפי"ז האיך מועיל גבי פדיון בזא"ז, ותירץ דכל שבדעתו להשלים מצטרף כבש"ם זבחים (פ"ח) דאף דכ"ש אין מקדשין אלא שלמין מ"מ כל שבדעתו להוסיף ראשון ראשון קדוש, ואח"כ הביא שיטת רש"י כאן *) הגה"ה ויש מקום להסתפק אם כסף ושוה כסף מצטרפין לשיעור ה' סלעים, וכמש"כ התה"ד הובא בשו"ע או"ח סי' ט' ס"ד דאם הטיל קצת ציציות ממינו וקצת מצמר יש להסתפק בו עיי"ש, ועי' בתשו' הריב"ש שהובא בב"י ה' מגילה סי' תר"צ מבואר דאם יקרא המגילה קצת בלע"ז וקצת אשורית אינו יוצא י"ח, וה"ה כאן דלפי הנראה כסף עדיף משוה כסף והוי מן המובחר, חדא משום דכסף מפורש בתורה, ושו"כ נלמד רק מכלל ופרט, ועי' גיטין (מ"ב:

) נראין דברי ר' טרפון בשן ועין הואיל ותורה זיכתה לו, ודברי רע"ק בשאר אברים הואיל ומדרש חכמים ובתוס' שם עיי"ש, ועוד עפי"ד הריב"ש סי' קנ"ו דהפודה בשוה כסף הוי ענין מקח וממכר שחייב ליתן לו חמש סלעים ונותן לו זה הדבר עבור החמש סלעים עייש"ה, הרי דעיקר המצוה הוא בכסף וכיון דכסף עדיף משוה כסף דמיא לחקירתו של התה"ד דצמר עדיף ממינו ואינן מצטרפין אך י"ל אף אי בעלמא כה"ג אינו מצטרף מ"מ כשדנין לענין יש לו כל שיש לו שוה כסף נחשב כאילו יש לו כסף דהא בידו למוכרן וליתן לו כסף, כדמבואר בפסקי מהרא"י סי' נ"ד הובא בט"ז יו"ד סי' קס"ב סק"ב עיי"ש:

ובנוגע לגוף החקירה יש להעיר מד' הרשב"א בתשו' ח"כ סי' שכ"א בעובדא שהבן לאחר שהגדיל רצה לפדות א"ע באמרו שלו משפט הקדימה, והאב טען שהוא קודם להמצוה, והורו מחמת ספק שכל אחד יתן ה' סלעים ואח"כ יחזיר להם ויחלקו ביניהם עיי"ש, ולכאורה אמאי לא הורו שכל אחד יתן חצי חמש ויקיימו המצוה בין שניהם ויהי' נחשב שכל אחד עשה כל פעולת הפדיון כמשפט זא"י וזא"י שכל הפעולה מתיחסת על כל אחד מהן, וכמש"כ התוס' שבת (צ"ג.) דאפי' הוא בעל כח הרבה אלא שנושא באופן שבלעדי חברו לא הי' יכול נחשב זא"י, וה"ה כאן דבחצי חמש אינו יכול לפדות בעצמו, ואם היו מסופקין בדין הי' להם להורות כן דבאופן זה כל אחד יקיים המצוה, אך אי נימא דכאן שייך סברת התה"ד אתי שפיר, דאף דהאב והבן כל אחד בפ"ע יכול לפדות מ"מ צירוף שניהם אינו מועיל כיון דכל אחד יש לו מעלה שאינה בחברו מצות האב היא תדיר ומצות הבן מפני שהפדיון נוגע לעצמו כמש"כ לעיל וכל שאינם שוין אינם מצטרפין, ולא באתי כאן רק להעיר בזה, ע"כ הגה"ה: