ראשית בכורים (בכורות) קצח

שט"ח דידי' לשט"ח דאחרים, דבשט"ח דידי' הבן פדוי מה"ת לכשיתן משא"כ בשט"ח דאחרים:

ובירור הדבר כך הוא, דשטר הוא ענין תפיסת שיעבוד, דע"י השטר הוא מחזיק בשיעבוד הגוף ושיעבוד נכסי של המתחייב, פי' דהמלוה לחברו בשעה שמסר מעותיו להלוה קיבל תיכף תמורתן שיעבודו של לוה, והפרעון שפורע אח"כ הוא חליפי השיעבוד, כדמבואר בתוס' ע"ז (ס"ב:

) ד"ה יאות ושם (ס"ג.) ד"ה ואין באה"ד עייש"ה, ובריטב"א חולין (קל"ט:

) ד"ה הא דכשאמר עלי מכיון שמרדו נתחייב באחריותן והו"ל כחילול ומפקיע לחולין עייש"ה דהקדש נתחלל על שיעבוד הגוף שלו שנתחייב באחריותה [ועי' מה שאכתוב אי"ה בדיבור שאחר זה]:

והנה כשפודה בשט"ח דאחרים בשעת נתינת השטר לכהן [שאז הקנה לו שיעבודו של חברו] לא הועיל הפדיון דממעטי' מכלל ופרט שאין פודין בדבר שאין גופו ממון [אלא אחיזת שיעבוד בלבד], ובשעה שהבע"ח פורע להכהן ג"כ אינו נפדה דאז אינו מקבל מאבי הבן כלום, וגם הבע"ח אינו נותן עבור פדיון בן חברו, רק עבור השיעבוד שנשתעבד כבר כדין כל פרעון שהוא חליפי השיעבוד כנ"ל, אבל בשט"ח דידי' אף דלא הועיל הפדיון בשעת נתינת השטר, מ"מ הועיל בשעת פרעון, דבזה אין הפרעון חליפי השיעבוד שנשתעבד ע"י השטר, אלא עבור השיעבוד דאורייתא, שהוא משועבד מה"ת לפדות את בנו, והטעם בזה דהשטר שכתב לו חייב אני לך ה' סלעים עבור פדיון בני] לא פעל שיעבוד חדש, כדאיתא בכתובות (ק"ב) דחייב אני לך מנה בשטר פטור, והא דמתחייב גבי פדיון הוא משים דמשועבד לו מדאורייתא ולא כתב אלא כדי לברר לו כהן, נמצא דכשפורע אינו פורע עבור השיעבוד שמחמת השטר, רק עבור השיעבוד של תורה, והשטר לא פעל שיעבודו של אבי הבן רק בירור הכהן שהשיעבוד של פדיון שחייבתו תורה יפול לחלקו של זה, ואפי' לריו"ח דס"ל חייב אני לך מנה בשטר מתחייב, הא כתבו התוס' שם ד"ה אמאי דמיירי כשכתב לו חייב אני לך ה' סלעים לפדיון בני או משום דסתמא כפירושו עיי"ש, וא"כ לא שיעבד עצמו בשיעבוד מחודש רק שבירר שיעבודו של פדיון לזה הכהן, נמצא שהוא לא פעל השיעבוד, [דוגמת סברת הרא"ש נדרים (י"ב.) בהא דתרומה לא נחשב דבר הנדור] וכשפורע דמי השטר הפרעון הוא עבור הפדיון שחייבתו תורה, (ועי' ביצה (ד"כ.) הרי עלי תודה ואצא בה ידי חגיגה נדור ואינו יוצא, ובתוס' שם ראם אמר איפכא ע"מ שאצא משום חגיגה הרי עלי תודה יצא י"ח]:

עי' מחנה אפרים ה' קנין מעות סי' ה' בשם רב האי גאון דמי שקנה מחברו שום חפץ וכתב לו שט"ח ומסר ביד המוכר או שקנו מידו שהוא מתחייב כ"כ לחברו הרי זה קנה קנין גמור, והראנ"ח דקדק מההיא דבכורות דלא מהני כה"ג מדאמרי' בנו פדוי לכשיתן אלמא דשיעבוד לא חשוב כדמים, והמחנ"א השיב דשאני התם דבפירוש מעטה תורה שאין פודין בשטרות, וכ"כ אין פודין בשיעבוד שנתחייב הוא, אבל בעלמא שט"ח דידי' או שיעבוד הגוף הוי ככסף עיי"ש, וכן מבואר ברש"י קדושין (ד"ה.) ד"ה שטר, אך דעת הרשב"א שם אינו כן, והביא ג"כ הראי' מהא דאינו פדוי עד שיתן, והקצוה"ח סי' ק"צ ביאר דבריהם עיי"ש:

ויש לי מקום עיון בדברי הריטב"א חולין (קל"ט.) בהך דתרנגולת שמרדה פקעה קדושתה וכו' שכתב בזה"ל הא דאמר הרי עלי הא דאמר הרי זו פי' דכשאמר הרי עלי מכיון שמרדו נתחייב מקדיש באחריותן והו"ל כחילול ומפקיע לחולין אבל אמר הרי זו שלא נתחייב באחריותן אעפ"י שמרדה דין קדושתה עלי' עכ"ל עיי"ש הרי תפס דהקדש מתחלל על שיעבוד הגוף שלו שנתחייב באחריותה, וקשה מהא דאמרי' כאן דאין הבן פדוי עד שיתן ובזה לא יועיל תירוצו של המחנ"א שאין פודין בשטרות ובשעבוד קרקעות דהא גם הקדש אין פגדין בשטרות ואעפי"כ נחשב חילול, ומוכרח לומר דלדעת הריטב"א שיעבוד הגוף או שט"ח שלו אין עליו תורת שטר, ודוקא בשט"ח של אחרים אין פודין הקדשות משום דשיעבוד הגוף נשאר אצל המלוה דאם חזר ומחלו מחול, משא"כ בשט"ח דידי' דיש עליו תורת כסף ממש:

והא דאין בנו פדוי עד שיתן התם טעמא אחרינא איכא, דגבי פדיון הבן לא סגי בקבלת הכהן אלא יש קפידא גם בנתינת האב [כדמבואר בדברינו בכ"מ בפרקין] וכשכותב לכהן חייב אני לך ה' סלעים עבור פדיון בני, אף דאם דנין מצד הכהן, קיבל עכשיו חמש סלעים דקבלת השעבוד הוי כקבלת כסף, מ"מ אם דנין על אבי הבן לא נתן עכשיו כלום דהשעבוד נשתעבד עכשיו אינו שעבוד חדש, דכבר הוא משועבד מן התורה ולא פעל רק בירור השעבוד ליחד השיעבוד לכהן זה דוקא, כדאמרי' בכתובות (ק"ב.) אמאי כתב כדי לברר לו כהן [וכדמבואר לעיל בדברינו] אבל אם יכתוב שט"ח ע"ע עבור פדיון הקדש אפשר דמועיל משום דעכשיו חל עליו שיעבוד חדש [ועוד דשם עיקר הקפידא בקבלת הקדש]:

או י"ל דלשיטת הריטב"א באמת הבן פדוי לאלתר משעה שנתחייב אף קודם שיתן, וכן מבואר שיטת בה"ג הובא בטור סי' ש"ה שכ' בזה"ל כתב לכהן שחייב ליתן לו חמש סלעים חייב ליתן אבל אין בנו פדוי עד שיאמר לו הילך בפדיון בני, ופי' הב"ח את דבריו דמוקי מתני' בדלא אמר לו בשעת נתינה כלום אלא נתנם סתם בפרעון השט"ח אז אינו פדוי מדרבנן מצד גזירה, אבל כשאמר לו בשעת נתינה אף דעד עכשיו לא הי' פדוי מדרבנן מ"מ עכשיו הוא פדוי עיי"ש הרי תפס דמה"ת פדוי משעת נתינת השטר וכ"כ הט"ז שם סק"ג, וא"כ בלתי רחוק לפרש גם דעת הריטב"א כן, ולפי הנראה לא גרסי בגמ' תיבת ״לכשיתן״ דתיבה זו מוקפת, ומסתמא לא היתה בגרסתם:

ועי' רש"י כאן ד"ה שמא יאמרו פודין בשטרות אפי' אין נותנין כלום, א"נ בשטר שיש לו על חברו, ואולי הנך תרי לישני מחולקים בזה דלפי' הראשון הגזרה שמא יאמרו פודין בשטרות אפי' לא נתן כלום, ובאמת אפי' בשטר שלו אינו פדוי עד שיתן, ולפי' הב' הגזרה רק אטו שטר של אחרים אבל בשטר שלו פדוי מה"ת לאלתר:

נמצא לפי"ז דבדין שט"ח של עצמו יש ג' שיטות, לדעת הרשב"א קדושין והראנ"ח, אף בשאר קנינים אינו מועיל בתורת כסף, ולדעת רב האי גאון ורש"י מועיל בכל קנינים חוץ מהקדש ופה"ב מחמת גזיה"כ שאין פודין בשטרות ובקרקעות, ולדעת בה"ג והריטב"א מועיל אף גבי הקדש ופה"ב:

(שם) בגמ' נתנו לעשרה כהנים בב"א יצא בזה אחר זה יצא, פירש"י בזאח"ז ולכהן אחד, (כן הוא גירסת הצ"ק והדברי חמודות, אך לפי גירסת המהרש"א והשיטמ"ק אף לרש"י מהני וכ"כ הפרישה בשם מהרש"ל] הכי תניא לה בתוספתא, ודעת הרמב"ם בפי"א מה' בכורים ה"ז דאפי' לעשרה כהנים בזא"ז יצא,