ראשית בכורים (בכורות) קצז

הוי הקדש טעות לק"מ דלשיטתו טועה בדין לא חשוב הקדש טעות, [עי' בדברינו לעיל (ל"א) שבארתי שיטתו עפי"ד התוס' ב"ק (קט"ז.) ד"ה אדעתא ותוס' חולין (פ"ב) ד"ה והתנן] וה"ה דלא נחשב נתינה בטעות, אך לשיטת הראב"ד שם קשה:

ונלפענ"ד ליישב דכאן אין לבטל הנתינה מחמת שהוא נתינה בטעות, דהא דבעלמא קנין בטעות חוזר הטעם משום דבכל קנין בעי' כיונה ורצון, ואם טעה, הרי באמת לא הי' רצונו בכך ואדעתא דהכי לא הקנה, וכן גבי הקדש והפקר וכיו"ב, משא"כ גבי פדיון הבן דלא בעי' הקנאה רק נתינה גרידא כמו בפריעת בע"ח, כמש"כ הקצוה"ח סי' רמ"ג ס"ק ד' דבמת"כ לא בעי' דעת אחרת מקנה עיי"ש, וכיון דלא בעי' כוונה ורצון לא שייך נתינה בטעות וע"כ כאן שהועיל הפדיון מה"ת, ומה"ת הוי נתינת מתנות כהונה, אינו מחויב להחזיר אף שהנתינה היתה בטעות, [ולא מבעיא היכא דכבר נתן החמש סלעים לכהן, אלא אף כשלא נתן עדיין אלא שהתחייב עצמו ליתן לו אינו מועיל טעות לבטל החיוב, כיון דחיוב זה אינו ענין הקנאה רק ענין בירור בעלמא לברר השיעבוד שמשועבד לכהן זה כדמבואר בכתובות (ק"ב.) עיי"ש]:

ועי' ריב"ש סי' קנ"ו נראה כמסתפק בזה שכתב דהא דאסור לפדות בשבת משום דצריך שיקנה הסלעים לכהן בפדיון בנו ואין קונין בשבת, ועוד אפי' לא יהי' אלא שפורע חובו גם זה אסור בשבת עכתו"ד ז"ל דמספקא לי' אי הוי ענין הקנאה, ויש לפשוט מכאן דהוי רק ענין פריעת חוב, ומ"מ לא הוי הוכחה ברורה דהא לשיטת הרמב"ם הנ"ל אפי' הוי ענין הקנאה אינו חייב להחזיר לו, משום דטעות בדין לא נחשב קנין טעות כנ"ל:

ולכאורה יש לשדות בה נרגא מהך דב"ק (ק"י:

) אמר אביי ש"מ כסף מכפר מחצה דאי לא מכפר הו"א מהדר ליורשין מ"ט אדעתא דהכי לא נתן עיי"ש, הרי דאף במתנות כהונה נתינה בטעות לא שמה נתינה, אך באמת אין משם סתירה לדברינו דהתם איגלאי מילתא למפרע דמכח מתנות כהונה ליכא חיוב כיון דאינו מכפר והוי נתינה בעלמא דבלי כוונה אין המעשה כלום, משא"כ בנ"ד דבאמת הי' מחויב ליתן, ומה"ת הועיל הפדיון והוי נתינת מת"כ, אלא דרבנן הזקיקוהו לפדות שנית הילכך אין לבטל הנתינה:

וא"ת הא גם בפדיון שייך כוונה דאף דלא בעי' כוונת קנין מ"מ בעי' כוונת מצוה, וכיון שעל דעת כן לא הי' עושה המצוה הרי כוונת המצוה היא בטעות ולא פעל הפדיון פעולתו, [כמש"כ בתשו' ח"ס חיו"ד סי' ר"צ דכיון דקימ"ל מצות דאורייתא בעי כוונה אם פדה בלי כוונת מצוה לא הועיל הפדיון] ואגלאי מילתא למפרע שאין כאן נתינת מת"כ רק נתינה בעלמא ויתחייב להחזיר לו:

אך נפענ"ד הקלושה נראה פשוט דחלות הפדיון אינו תלוי כלל בקיום המצוה של הפודה, ואם פדה את בנו בלי כוונת מצוה, אף דהאב לא קיים מ"ע משום דמצצ"כ מ"מ הפדיון פעל פעולתו והבן פדוי, כדמצינו גבי יבום שאף אם היבם והיבמה חרשין דלאו בני מיעבד מצוה נינהו מ"מ מועיל היבום [עי' ר"פ חרש] הרי דהיכא שהמצוה נקבעה לפעול איזה פעולה, קיום המצוה אינו מעכב חלות הפעולה, וה"ה בזה דאין הפדיון מכח המצוה אלא המצוה הוא מכח הפדיון, וכמדומה לי שבמצוה כזו מקיים מ"ע אף בלי כוונה מה"ט גופא [עי' ר"ה (כ"ח) התם אכול מצה אמר רחמנא והא אכל, ואכמ"ל] דהא דכוונה מעכבת זהו רק במצוה שאין ענינה להוציא איזה דבר מכח אל הפועל, משא"כ בזה שהמצוה היא במה שהבן נעשה פדוי, כיון דסוף סוף הבן פדוי כנ"ל שוב מקיים מ"ע ג"כ, דהא מ"מ נתקיים ע"י תכלית המבוקש של המצוה אך אף אי יהיבנא דגם כאן אינו מקיים המצוה בלי כוונה מ"מ אין קיום מצוה שלו מעכב פעולת הפדיון כנ"ל ודברי הח"ס ז"ל בזה צ"ע וגדולה מזו מצינו באבני מלואים סי' מ"ג דאם באו החמש סלעים ליד כהן שלא מדעת האב ג"כ הבן פדוי, ואף אי נימא דזה אינו מועיל כמו שנתבאר בדברינו לעיל (מ"ט.) משום דיש קפידא בנתינת האב מ"מ על קיום המצוה שלו ודאי אין שום קפידא, וז"פ:

ובזה ניחא מה דקשה לכאורה לפימש"כ התוס' סוכה (ד"ג.) דאם לא עשה המצוה כתיקון חכמים אף מה"ת לא יצא ידי חובתו, וא"כ אף כאן נימא כיון דאמרי רבנן שלא יצא ידי פדיון אף מה"ת לא קיים מצות פדיון, וכיון דליכא מצוה הרי אין כאן נתינה של מת"כ ויתחייב להחזיר, אך לפי הנ"ל אתי שפיר דאין הפדיון תלוי בקיום המצוה כלל, ואפי' תתבטל המצוה מ"מ הוא פדוי מה"ת ונשאר נתינה של מת"כ:

(שם) בגמ', לפיכך אם רצה הכהן ליתן לו במתנה רשאי, פירש"י אבל תקנתא אחריתא ליכא, [וזה קאי על חמש סלעים השניים כדמבואר לקמן בשמעתין] פירוש דקודם שפדה אצלו שנית אין עצה שהכהן יחזיר לו החמש סלעים והאב יחזור ויפדה בהם, אלא מחויב לפדות בחמש סלעים אחרים ואם הכהן רוצה להחזיר לו אח"כ רשאי, ואף דרשאי פשיטא, בא לאשמעינן דרק באופן זה רשאי אבל קודם שפדה אצלו שנית אינו רשאי להחזיר לו שיחזור ויפדה בהם שנית, זהו מה שפירש"י ותקנתא אחריתא ליכא, והטעם בזה דאם יתנם לו הכהן ע"מ להחזיר לא יועיל הפדיון כיון דבלא"ה מוכרח ליתנם לו מחמת התנאי נמצא דאין הנתינה בשביל הפדיון [ועי' רשב"א גיטין (ד"כ:

) גבי כתב לה גט ע"ג טס של זהב וא"ל התקבלי גטך והתקבלי כתובתך] ואם יתן לו ע"מ שיחזור ויפדה את בנו אצלו אסור משום כהן המסייע בבית הגרנות וז"פ, וראיתי בהגהת הרש"ש שכתב ופירש"י בזה דחוק ויצא לבדות לבו פי' מחודש, ובמחכ"ת נהפוך הוא כי פירש"י ז"ל ברור למבין, ופירושו אין לו מקום כלל שפי' לפיכך שאין פודין בעבדים אינו יכול למחול כדמצינו גבי תשלומי תרומה דכיון שאינו יכול לפטור עצמו בדמים אין הדבר תלוי בבעלים, ובאמת אין הנידון דומה לראי' כלל, דהתם חייב לשלם דבר הראוי להיות קודש דוקא, משא"כ גבי פדה"ב שיכול לפדות בכסף ובשוה כסף, והא דאינו מועיל מחילה הוא מטעם אחר, מפני שאין החיוב ליתן לכהן זה דוקא ואינו בדין שימחול זכות כל השבט ולא דמי לתרומה שאכל אחר שכבר זכה בה כהן פרטי סד"א שיועיל מחילה], ועוד דהריני כאילו התקבלתי אין מועיל אלא היכא דהקפידא הוא על הרווחה דידי', משא"כ בזה שעיקר המבוקש הוא שהבן יהי' פדוי והרי סו"ס לא נפדה וכמש"כ לבאר באריכות בריש פרקין (מ"ו.):

(שם ע"ב) בגמ', אמר עולא דבר תורה בנו פדוי לכשיתן מ"ט אין בנו פדוי גזרה שמא יאמרו פודין בשטר, פירש"י אפי' אינו נותן כלום, א"נ בשט"ח שיש לו על חברו, צריך להבין החילוק בין