ראשית בכורים (בכורות) קצו

מחמת אמירתו לגבוה דכמסירה להדיוט דמי, דבזה הקנין ממון של הקדש נובע מכח האיסור דכשהטיל עליו איסור בדיבורו ממילא נעשה ממון הקדש, ע"כ כשאירע סיבה אח"כ שפקע האיסור ממילא אינו ממון הקדש, אבל אם נפל דבר לחצר של הקדש לשיטת הרמב"ן ב"ב (ע"ט) דהא דאין חצר להקדש הוא רק לענין מעילה אבל איסורא איכא, זה יש עליו תורת ממון ג"כ ואם יתערב ברוב לא יתבטל, דבזה האיסור נובע מכח ממון דכיון שנעשה ממון הקדש ע"י קנין חצר ממילא נאסר ג"כ, וע"כ אף אם יופקע האיסור אכתי הוי ממון הקדש וממילא אסור ג"כ וע"כ לא פקע [ועי' יבמות (ל"ב.) אי פקע איסור אשת אח אתי איסור אחות אשה וחייל הילכך לא פקע] ועוד דבזה כיון שהקנין ממון הוא סיבה להאיסור צריכין להתחיל לדון על ביטול הצד ממון, וכיון דממון לא בטל ממילא הוא אסור, וא"כ ה"ה כאן דמה שהוא אסור מן התורה עכשיו זה נצמח מכח שנעשה ממון הקדש, דהרי אנו דנין דכיון שאינו בטל מדרבנן מפאת חשיבות מטבע הוי ממון הקדש מדרבנן, וכיון שנעשה ממון הקדש מדרבנן שוב נעשה ממון הקדש מה"ת דע"י קנין דרבנן נעשה שלו מה"ת, וכיון שהוא ממון הקדש מה"ת ממילא אסור מה"ת, הרי האיסור תורה של עכשיו נובע מכח ממון וע"כ לא בטל, ודו"ק היטב:

ולכאורה יש לשדות בה נרגא דהא כתבו התוס' שם מתחילה וכ"ת דשיל"מ הוא ע"י פדיון ואפי' באלף לא בטל, הא ליכא למימר דדשיל"מ דרבנן הוא עיי"ש, ולפי הנ"ל מה בכך שהוא דרבנן הרי הא דמטבע לא בטל הוא ג"כ מדרבנן, ואעפי"כ מועיל שלא יתבטל מה"ת כנ"ל וה"ה מטעם דשיל"מ:

אך לק"מ דיש חילוק בין דשיל"מ לא בטל להיכא שאינו בטל מדרבנן מטעם חשיבות, דהיכא דאמרו חכמים שאינו בטל מצד חשיבות וכיו"ב הוי איסור חפצא, משא"כ בדשיל"מ דגוף החפץ נהפך להיות היתר ע"י ביטול והאיסור הוא רק איסור גברא שאמרו חכמים עד שתאכלנו באיסור ע"י ביטול תאכלנו בהיתר, ומה"ט הקילו בו היכא דהדבר יופסד קצת, או שצריך להוציא הוצאות ע"ז, ואם איתא דהוי איסור חפצא לא היו משגיחין להתיר בשביל כך, דהא מ"מ גוף החתיכה יש לה היתר למחר, אע"כ דהוא עצת חז"ל למ"ל להשתמש בהביטול הרי יש לך עצה ומהיות טוב וגו', וכיון דלא רכיב איסורא על גוף הדבר אף מדרבנן לא נעשה ממון הקדש זהו סברת התוס' והכ"מ בה' מעילה שם שכתב דאף מטעם דשיל"מ לא בטל, תפס דאף בזה נעשה איסור חפצא, או כטעמו של הר"ן נדרים (נ"ב.) בהא דדשיל"מ לא בטל:

ובנוגע לקו' הש"ש ע"ד התוס' אמאי תבטל הפרוטה בתוך הכיס הא ממון לא בטל, עלה כעת בלבי ליישב דהנה בעיקר הטעם דממון לא בטל, י"ל עפימש"כ הרמ"א ביו"ד סי' צ"ח ס"ד בשם או"ה דאם נפל חלב לתוך התבשיל ונתבטל צריך ליתן שם מים צוננים שיצוף למעלה ויסירנו דמאחר שאפשר להסירו הוי כאילו מכירו, ועי' פרמ"ג שם שתפס דכל כה"ג מה"ת לא בטל דנחשב ניכר האיסור, וה"ה גבי ממון אם נתערב פרוטה של ראובן בתוך ב' פרוטות של שמעון הרי אפשר להפריד פרוטה אחת וליתנה לראובן כיון דכולן שוין באיכות, ואין שום קפידא בדבר שיתנו לו דוקא אותה פרוטה שנפלה, וכן בהציור דמייתי הש"ס ביצה בנתערב קב שלו בתוך ט' קבין של חברו כיון דע"כ מיירי באופן דכולן שוין באיכות [ואף למ"ד אדם רוצה בקב שלו וכו' מ"מ הא ביותר מכדי חסרונן לא אמרי' כן, עי' ב"מ (ל"ח.)]. משא"כ בפרוטה של הקדש שנתערבה כיון דיש שינוי באיכות הפרוטות, וצריך להפריד דוקא אותה הפרוטה שהיא של הקדש, לא הוי ניכר האיסור ושפיר בטל, [ואכשר דאף לשיטת הכו"פ ביו"ד שם שתפס דנידון האו"ה לא הוי בכלל ניכר האיסור רק בכלל דשיל"מ עיי"ש, מ"מ גבי ממון שאני דשם קודם שמפריד אינו ניכר החלב בתוך התבשיל כלל וצריך לעשות פעולה להכירו, משא"כ גבי ממון דאף קודם שמפרידן נחשב ניכר, שמתחילה הי' כאן ט' קבין ועכשיו יש יו"ד, דבממון כיון שאין שינוי בהאיכות דנין על הכמות ומה שריבוי הכמות ניכר נחשב ניכר התערובת ולא בטל ודו"ק]:

(שם) בגמ', למדנו לשקל שהוא עשרים גרה ומנין שאם רצה להוסיף מוסיף ת"ל יהי' יכול יפחות ת"ל הוא, הא דצריך קרא שלא יפחות הוא משום דבעלמא אזלי' בתר שעת מתן תורה, אלא דכאן גלי קרא שאם רצה להוסיף מוסיף כמש"כ התוס' מנחות (ע"ו:

) ד"ה התודה עיי"ש, סד"א כיון דגלי קרא כאן דאזלי' בתר השתא ומחויב ליתן לפי התוספת, ה"ה דאזלי' בתר השתא לענין גרעון, הילכך איצטרך מיעוטא דרק לענין תוספת אזלי' בתר השתא, אבל לענין גרעון קם דינא כמו בעלמא דאזלי' בתר שעת מתן תורה:

ועי' אבני נזר חיו"ד סי' של"ח דאף דמציצה אינה מעיקר מצות מילה רק משום סכנתא, אך כיון דבשעת מתן תורה הי' סכנה אם לא ימצוץ, ואי לאו המציצה לא הי' אפשר למול ולסכן התינוק כשאמרה תורה למול הוי כאילו אמרה מהול ומצוץ, וא"כ אף אי נימא דבזה"ז ליכא סכנה מ"מ מצות מילה לא נשתנה מכפי מה שהי' בשעת מתן תורה, ועי' טור או"ח סי' ח' וסדר עטיפתו פירשו הגאונים כעטיפת הישמעאלים שהוא עטיפה גמורה, ולכאורה אינו מובן הא לא מצינו רמז בתורה שיצטרך עטיפה גבי ציצית ועי' ב"י ומג"א שם, אך לפי הנ"ל אפשר דבשעת מתן תורה הי' דרך לבישה בכך ע"י עטיפה כעטיפת הישמעאלים, הילכך נקבעה המצוה כך לדורות:

ויש מקום עיון בענין זה בריטב"א ר"ה (ל"ד) ד"ה ונשאל שכתב בזה"ל אבל י"א דודאי הא דר"א ספיקא ממש הוי ובודאי שבדורות הראשונים נהגו בתרועה כמו שראו למשה אבל אותה תרועה בטלה בימי התנאים והאחרונים שהרי התורה אמרה סתם תרועה קול נשבר כדרך שאדם עושה בשברו וסגנון אחד אמרה תורה לכולן ואין הדורות שוין בדבר וכו' עייש"ה, ומבואר דאם נשתנה דרך כל העולם להריע בשברם באופן אחר משתנה מצות התרועה לפי הדור, והוא כמש"כ התוס' כתובות (ד"י) ד"ה נותן בהך דשמעתין דזהו דוקא כשהוסיפו בכל מקום אבל אם הוסיפו רק במקום אחד לא תשתנה בכך מדה דאורייתא עיי"ש, אך קשה הא מה דאזלי' כאן בתר הוא רק משום דגלי קרא אבל בעלמא אזלי' בתר שעת מתן תורה, וא"כ בתרועה דלא גלי קרא מנ"ל דאזלי' בתר השתא, וצ"ע לעת הפנאי כי לא באתי כאן רק להעיר:

(דף נ"א ע"א) כתב לכהן שהוא חייב ליתן לו ה' סלעים חייב ליתן לו ובנו אינו פדוי, שמעתי מקשים אמאי לא הוי נתינה בטעות הא לא נתן רק ע"ד שיועיל הפדיון וכאן שיצטרך לפדות שנית מדרבנן נימא אדעתא דהכי לא נתן:

והנה לדעת הרמב"ם פ"א מאיסורי המזבח שכתב דאם דימה שמותר להקדיש בע"מ למזבח לא