ראשית בכורים (בכורות) קצה

נפשו עיקר המצוה היא עליו ומה שהקדימה תורה ופירשה פדיון אביו תחילה זהו מפאת היותו מוקדם בזמן ומפני שהוא חדור היינו שהוא מצוי ביותר, ורש"י וסייעתו ס"ל דאעפי"כ בנוגע להמצוה עיקר החיוב מוטל על האב וכדמבואר ג"כ בדברי רבינו בחיי שם עייש"ה:

הנה בתשו' הריב"ש שם כתב בזה"ל ואשר שאלת למה תקנו ברכה לכהן בפה"ב יותר מבשאר מתנות כהונה כשזוכה בהן, י"ל דבשאר מתנות כהונה אינו עושה הכהן כלום רק שזוכה במתנות משלחן גבוה אבל בפדיון אעפ"י שאינו עושה מצוה כמו שנראה מההיא דר' שמלאי מ"מ זכה בבן ונותנו לאב בפדיונו עכ"ל ובתשו' רדב"ז ח"א סי' תצ"ו כתב בזה"ל ויצא לנו מכאן שאם רצה הישראל לתת את בנו לכהן יצא ידי נתינה אלא משום דלא שייך כלל דאי להשתמש בו כעבד לא אפשר דאין ישראל נמכר לעבד בכה"ג ואי לבן לאו זרעי' הוא וכיון דלא שייך בו קנין כפטר חמור לא יצא ידי נתינה וצריך פדיי' עכ"ל עיי"ש, ועי' תה"ד בפסקים סי' רל"ה:

ודבריהם ז"ל צריכין ביאור דכיון שהכהן אין לו שום תועלת בו לא בתורת בן ולא בתורת עבד לענין מה קנה אותו ואיך שייך לומר שהכהן זוכה בו ונותנו לאביו בפדיונו, כן צריך להבין לאיזה דבר זוכה בו האב לאחר הפדיון הרי בלא"ה הוא בנו לענין פו"ר ולענין ירושה כדמבואר בתוס' דשמעתין ד"ה ודידי', שירש הנכסים מאביו קודם שנפדה:

ולולא דמסתפינא הייתי אומר בהקדם דברי הח"ס בס' תורת משה פ' שופטים עמש"כ הרמב"ן כי כל שבט ושבט צריך להעמיד לעצמו שופטים מזה השבט ולכאורה הי' ראוי יותר שדייני שבט זה ידונו אנשי שבט אחר, אך כבר אחז"ל עפ"י סוד כי י"ב צירופי הוי' ית"ש נגד י"ב שבטים וי"ב שערים בשמים לכל שבט שער הידוע לו וכל אחד מושפט מצינור שלו, ולכן מה שנידון על שבט זה לא יהא נידון לפני ב"ד של שבט אחר וכו' ע"כ לא יהי' משפט צדק אם לא יהי' נידון בב"ד של שבטו וכו' עיי"ש וא"כ י"ל דהבכור קודם שנפדה אינו מתיחס אחר שבטו של אביו דהא כתיב קדש לי כל בכור הרי דנבדלו מכלל ישראל ונבחרו ללגיון של מלך אלא דמחטא העגל נדחו ונפסלו לעבודה והוזקקו לפדיון [ע' רשב"ם ס"פ בא עה"פ כל בכור בניך תפדה] וכל זמן שלא נפדה אין לו מקום כלל, אחר שבטו של אביו אינו מתיחס דהא נבחר ללגיון של מלך, וללגיון של מלך אינו ראוי מחמת הפסול שבו, והפדיון מועיל לו לכנוס להמנות על שבטו של אביו ולשוב אל שורשו ואל שער הראוי לו, ואולי זהו מש"כ הרבינו בחיי שם שאינו זוכה לראות בנין ביהמ"ק ולקבל פני שכינה כשאינו פדוי [עי' יבמות (ס"ד) בזמן שזרעך אחריך שכינה שורה ושם (מ"ב) רש"י ד"ה ולזרעך ושם (ד"ק:

) בעי' זרעו מיוחס אחריו]:

ועפי"ז מובן מש"כ הריב"ש דהכהן זוכה בו ונותנו לאביו בפדיונו דהנה גבי לוים כתיב ואתנה את הלוים נתונים לאהרן ולבניו, וכן הי' ראוי לבכורים לולא החטא, כדכתיב ולקחת את הלוים וגו' תחת כל בכור בבנ"י, ואף עכשיו קודם פדיון כן היא שהם נתונים לכהנים ואף דאין תועלת מקנין זה דהא פסלתן תורה, מ"מ קנינם בהם נחשב דוגמת פסוהמ"ק קודם פדיונן, וזהו מש"כ דזוכה בו ונותנו לאביו בפדיונו היינו שע"י הפדיון הוא חוזר אל שער הראוי לו להתיחס על שבטו של אביו, על מחנהו ועל דגלו, וזהו מעלת הפדיון דמתחילה הי' קרח מכאן וכו', ועכשיו שב לשורשו, ויובן ג"כ מש"כ הרדב"ז שאם רצה הישראל ליתנו לכהן יצא ידי נתינה אלא משום דלא שייך, פי' דבאמת הם נתונים לכהנים [יכהן זה שפודין אצלו שליחותא דכולהו כהנים קעביד כמבואר בדברינו לקמן (נ"א:

) גבי נתנו לעשרה כהנים עיי"ש] אך כיון שנפסלו לעבודה לא שייך לקיים נתינה ממש, ונתינה אחרת הא לא שייך בו לא בתורת בן ולא בתורת עבד, ע"כ הוזקק לפדיון, ויובן עפי"ז הנוסח שהכהן אומר במאי בנית טפי (ועי' פ"ת סי' ש"ה ס"ק ט"ו] וד' יצילנו מש יאות ובתורתו יראנו נפלאות:

(דף נ' ע"א) בגמ' בקשו לגנוז כל כסף וזהב שבעולם מפני כספה וזהבה של ירושלים עד שמצאו לו מקרא מה"ת ובאו פריצים וחללוה, וירושלים הוי רובא דעלמא וכו', עי' מלמ"ל פ"ז מה' מעילה שהקשה לפימש"כ התוס' מעילה (כ"א) דמטבע חשוב ולא בטל א"כ אפי' אינו רובא דעלמא הי' בדין לאסור, וכתב דמעיקרא הוי ס"ל לתלמודא דבקשו לגנוז כספא ומשו"ה פריך וירושלים הוי רובא, אבל לפי המסקנא דלא בקשו לגנוז כי אם מטבעות ליכא קושיא עיי"ש, אך בפירש"י כאן לא משמע כן מדכתב וכשלקחוהו נכרים עירבוהו עם זהובים עיי"ש, ומוכרח ליישב כמש"כ המלמ"ל שם בתירוץ הב' דיש חילוק בין ביטול ברוב היכא דאיקבע איסורא, להילוך בתר רוב דזה שייך אף בדבר חשוב:

והנה ע"מ שתמה במלמ"ל שם ע"ד התוס' שתפסו דהא דמטבע חשוב ולא בטל הוא מה"ת הא לא מצינו בשום מקום דבר שלא יהי' לו ביטול מה"ת עיי"ש, נלפענ"ד ליישב דהנה לכאורה קשה מה הקשו התוס' שתבטל הפרוטה של הקדש בתוך הכיס הא קימ"ל דממון לא בטל כדמבואר בביצה (ל"ח:

) וכבר הרגיש הש"ש בזה בשמעתא ו' פ"ד, ותירץ דממון הקדש באיסור תליא וכשפקע האיסור שוב אינו ממון הקדש עיי"ש, וכן מבואר ברש"י ע"ז (נ"ב:

) ד"ה דכתיב עייש"ה, וא"כ י"ל כיון דמטבע חשוב ולא בטל מדרבנן הרי מדרבנן הוא אסור והוי ממון הקדש מדרבנן ושוב נעשה ממון הקדש אף מה"ת, כמו דקנין דרבנן מהני לשל תורה לדעת כ"פ, [ועי' ירושלמי פ' אלמנה לכה"ג ה"ג וירושלמי פ"ק דשקלים ה"ב] ונודע הכרעת האבני מלואים דאם אינו נוגע תיכף לשל תורה אלא דאחר שכבר נעשה ממונו מסתעף לדבר של תורה זה מועיל לכו"ע, וכ"מ בתוס' ע"ז (ס"ג.) ד"ה והוא עיי"ש, וה"ה בזה, ולא מבעיא לשיטת רבינו חיים בתוס' מנחות (נ"ב.) דדם כיון דהקדישוהו רבנן איכא מעילה מן התורה, ודאי אתי שפיר, אלא אפי' לדעת התוס' דבדם אין מועלין אלא מדרבנן. שאני התם דהא באמת הוי ממון הקדש מה"ת ואעפי"כ נתמעט ממעילה מגזיה"כ, ומה מועיל מה שיעשה ממון הקדש מחמת הדרבנן הא אף מה"ת הוא הקדש ואעפי"כ נתמעט ממעילה משא"כ בזה דאם הי' ממון הקדש הי' מועלין, אלא דאתה בא לומר דכיון שנתבטל האיסור שוב אינו ממון הקדש, בזה שפיר י"ל דכיון דמדרבנן לא בטל האיסור והוי ממון הקדש מדרבנן שוב נעשה ממון הקדש מה"ת ומועלין בו מדאורייתא ודו"ק:

ויש להסביר עוד באופן אחר קצת דלפי הנראה מה שהכריח הש"ש דהקדש אין בו תורת ממון רק תורת איסור בלבד וכשפקע האיסור ממילא אינו ממון הקדש, זהו רק כשנעשה הקדש מחמת דיבורו בלבד היינו