ראשית בכורים (בכורות) קצד

פודה אותו תחילה ע"י החמש סלעים הנמצאים מוכן תח"י, ואין בזה שום הערמה לגבי הלקוחות דכדין עשה, ואף רבנן היו מודים לזה אך כיון דס"ל דחלו' הכתובה בתורה לאו ככתובה בשטר דמיא ולא יוכל לטרוף מלקוחות עבור פדיון עצמו, דינא כמו היכא דליכא אלא חמש סלעים דאז פדיון דידי' עדיף]:

והא דאם ליכא אלא חמש הוא קודם לבנו, הנה לר"י ודאי אתי שפיר דלטעמו אזיל דס"ל בקדושין (כ"ט:

) לפדות את בנו ולעלות לרגל עולה לרגל ואח"כ פודה את בנו שזו מצוה עוברת וזו מצוה שאינה עוברת, ואף בזה פדיון עצמו נחשב טפי מצוה עוברת מפדיון בנו, לשיטתו דס"ל בפ"ק דיומא גבי אשה אחרת מתקינין לו למיתה דחד חיישינן למיתה דתרי לא חיישינן, וע"כ אם יפדה את בנו ולא ישאר לו כלום עבור פדיון נפשו ויצטרך להמתין עד שיזדמן לו עוד ה' סלעים, יש לחוש פן ימות בתוך כך בלי פדיון, אבל כשיפדה את עצמו אין לחוש לכך דאפי' אם ימות לא תבטל מצות פדיון בנו שהרי הבן יוכל לפדות את עצמו, וכ"כ להיפוך אם ימות בנו הוא יפדנו כשיזדמנו לו אח"כ ה' סלעים ולמיתה דתרי לא חיישינן:

משא"כ היכא דאיכא חמש ב"ח וחמש משועבדים כיון דפדיון עצמו לא יתבטל ואפשר לקיימו תיכף ע"י המשועבדין, ע"כ מצות פדיון בנו קדים מפאת מעלתו כנ"ל, ודמיא למש"כ התוס' שבת (כ"ג:

) ד"ה הדר דהיכא דמצי למיעבד תרווייהו תדיר קודם, והיכא דלא אפשר למיעבד תרווייהו פרסומא ניסא עדיף עיי"ש, והטעם בזה פשוט דהיכא דאפשר לקיים שניהם משגיחין על המצוה היותר חיוביית וחיוב דתדיר אלים טפי כדקיימ"ל כל התדיר מחבירו קודם את חברו, אבל היכא דא"א לקיים שניהם אז משגיחין על המצוה שיש לחוש יותר לביטולה לגמרי, ולענין זה פרסומא ניסא עדיף דמצוה שיש בה ענין פרסומא ניסא אם לא יקיימנה בפועל ממש בטל תכלית המבוקש שלה לגמרי, כמש"כ באבני נזר חאו"ח סי' תק"א בטעמו של הרמב"ם שחייב למכור את כסותו עבור נר חנוכה, משא"כ בכל המצוות, דבכל המצוות אם חישב לעשות מצוה ולא עשאה מעלה עליו הכתוב כאילו עשאה, משא"כ בפרסומא ניסא שהוא לפרסם לאחרים מה לאחרים במחשבתו עיי"ש, והדברים עתיקים, וה"ה כאן דאם איכא ה' ב"ח וה' משועבדין דאז אפשר לקיים שניהם, פדיון בנו קודם מפני שחיובו אלים טפי או מפאת שהוא תדיר כנ"ל, אבל כשאין לו רק ה' סלעים וא"א לקיים שניהם פדיון עצמו עדיף מפני שיש לחוש טפי לביטולו שאם ימות יתבטל פדיונו לגמרי, ואף אליבא דרבנן י"ל כן לפימש"כ התוס' יבמות (י"ח.) דלזמן מרובה אף רבנן חיישי למיתה, ועי' תשו' ח"צ סי' ק"ו:

או י"ל טעם אחר בהא דאם אי אפשר לפדות שניהם הוא קודם לבנו, עפימש"כ הרשב"א בתשו' הנ"ל דאף לאחר שהגדיל הבן האב קודם למצות פדיון דעיקר המצוה הוא על האב, ומ"מ אם הבן גדול ויש לו נכסים כופין לבן ולא לאב, אך כשהבן קטן או שאין לו נכסים כופין לאב, והוכיח כן מהירושלמי פ"ק דקדושין דמצות האב הוא רק למצוה ולא לעיכוב עיי"ש, ולכאורה אינו מובן כיון דעיקר המצוה הוא על האב אמאי אין כופין אותו רק את הבן, ועוד אמאי כופין את האב כשאין לו נכסים לבן, אך לפי הנראה הטעם בזה דפדיון של עצמו יש בו עוד ענין אחר בלעדי המצוה, שהפדיון נוגע לתיקון נפשו כמש"כ הרבינו בחיי פ' תשא, ואם אינו פדוי הרי הוא נענש שכן דרשו רז"ל למה סמך עלית הרגל לפדיון הבכור לומר לך שהבכורות שנפדו מקבלין פני שכינה וזוכין לראות בנין ביהמ"ק הא לא נפדו לא יראו עכ"ל עיי"ש [וכמה שיתבאר בדברינו לקמן] ומה שנוגע לתיקון נפשו החיוב מוטל עליו יותר מעל חברו דכל אשר לאיש יתן בעד נפשו, ועי' רדב"ז ח"ג סי' תרכ"ז שנשאל אם אמר השלטון לישראל הנח לי לקצץ אבר אחד שאינך מת ממנו או אמית ישראל חברך אם הוא מחויב להניח לו לקצוץ האבר בשביל הצלת חברו ממיתה, והשיב שאינו מחויב עפ"י דין אלא ממדת חסידות, [ועי' רדב"ז ח"ה סי' רי"ח ובסמ"ע סי' תכ"ו] והנה בנוגע להצלת נפשו פשיטא דמחויב להפסיד אבר אחד ואם לא עשה כן עבר משום ואך את דמכם לנפשותיכם אדרוש, ומ"מ בשביל חברו אינו מחויב, הרי דבנוגע להצלת נפשו החיוב מוטל עליו יותר ממה שמוטל על חברו *) וה"ה בזה דאף דכשדנין על מצות פדיון עיקר המצוה על האב, מ"מ לענין כפי' כל שיש לו לבן כופין את הבן ולא את האב כיון דהחיוב של תיקון נפשו מוטל עליו יותר מעל זולתו, וחוץ משיעבוד המצוה מוטל עליו שיעבוד של תיקון נפשו [ועי' תניא באגרת התשובה דבדבר הנוגע לתיקון נפשו אין לחוש משום אל יבזבז יותר מחומש דכל אשר לאיש יתן בעד נפשו ולא גרע מרפואת הגוף] וע"כ כשאין לו אלא חמש סלעים הוא קודם לבנו, כמו דלענין הצלת נפשו חייך קודמין לחיי חברך כן בזה, אבל בדאיכא חמש ב"ח וחמש משועבדים כיון דפדיון נפשו לא יתבטל דנין על המצוה, ובנוגע לענין מצוה מצות פדיון בנו אלים טפי כנ"ל, וכל זה לפירש"י בקדושין, אך מדברי התוס' שם משמע שתפסו דעיקר מצות פדיון הוא על האדם עצמו, וכדמוכח מדברי הריב"ש סי' קל"א עיי"ש, ואפשר שטעמם ג"כ עפי"ד רבינו בחיי הנ"ל דמפני שהפדיון נוגע לתיקון *) הגה"ה והלום ראיתי בתשו' רדב"ז ח"ד סי' ק"ל בהא דשוחטין לחולה שיב"ס בשבת אעפ"י שאפשר להאכילו נבלה שכתב בזה"ל עוד אני אומר בטעמו של דבר כי אין דיחוי שבת מוטל על החולה אלא על כל ישראל העומדים עליו, וכיון שכן אינן רשאים להאכילו בידים דבר איסור כדי להקל חילול שבת מעליהם שאין אומרין לו לאדם חטא כדי שיזכה חברך, ויצא לנו מזה שאם החולה בעצמו בא לפקח על עצמו כגון שאין שם אחרים מוטב שיאכל נבלה ולא ישחוט הוא בידו דהכא איסור לאו והכא איסור סקילה עכ"ל עיי"ש, ולכאורה הוא סתירה למש"כ בפנים להוכיח מדברי הרדב"ז דחיוב הצלת נפשו מוטל עליו יותר מעל אחרים, ואולי דעתו ז"ל דגבי חולה שאני כמו דאמרי' בפ' יוהכ"פ ואין עושין דברים הללו לא ע"י נכרים ולא ע"י קטנים אלא ע"י גדולי ישראל, וכתב הר"ן שמא יאמרו הרואים בקושי התירו פ"נ ואין מתירין אותו לכתחילה ע"י המחויבין במצות ושמא יבוא הדבר דכשלא ימצאו עכו"ם או קטנים לא ירצו לחלל שבת ע"י גדולי ישראל ועי' רא"ש שם ובב"י סי' שכ"ח וט"ז שם סק"ה, וע"כ ס"ל להרדב"ז דמה"ט לכתחילה אין עושין ע"י החולה עצמו שמא יטעו הרואים דרק הוא בעצמו רשאי ולא אחרים ושמא יבוא לידי ס"נ כשלא יוכל לעשות בעצמו וזהו שכתב שאין דיחוי שבת מוטל על החולה אלא על כל ישראל, ואכתי צ"ע בזה לעת הפנאי אי"ה. ע"כ הגה"ה: