ראשית בכורים (בכורות) קצג

הוא, דכיון דהוי דשלבל"ע לא סמכי דעתייהו הילכך אינו מועיל, משא"כ גבי פדיון הבן דלא בעי' אמירה ולא עדים, אלא אם נותן לו בינו לבין עצמו לשם פדיון בנו פדוי, וע"כ כשפדה אותו תוך ל' ולא נתעכלו המעות כיון שהמעות הם פקדון ביד כהן עד לאחר ל' כשהגיע יום ל"א חל הפדיון, דהוי כאילו נותן לו עכשיו מחדש, [ואף היכא דבעי' פעולת נתינה ממש מועיל בכה"ג כמ"ש המהרי"ל הובא בב"ש אה"ע סי' ל' סק"א בהא דהתקדשי לי בפקדון מקודשת אף דטלי קדושין מע"ג קרקע אינו מועיל מ"מ כאן מתחילה ע"י נתינה בא לידה והוי כאילו נותן לה עכשיו מחדש כנודע]:

וראיתי באבני מלואים סי' מ"ג סק"א שכתב דהטעם שהפדיון מועיל, משום דאפי' בא הפדיון ליד כהן בע"כ דאב הבן פדוי, מדחזי' דכהן גובה בע"כ מנכסים משועבדים עכתו"ד ז"ל ובעניי לא זכיתי להבין הראי' משם דהא דטריף כהן ממשעבדי ע"כ אין הפירוש שנוטל הקרקע עבור דמי הפדיון דהא קימ"ל אין פודין בקרקעות, אלא דכיון ששיעבודו של כהן קדים טורפין הקרקע מהבע"ח ונותנים לאבי הבן שימכרנה ויפדה את בנו, וכן מפורש בתוס' שבועות (ד"ד:

) ד"ה בכל ובריטב"א קדושין (כ"ט:

) עיי"ש, וא"כ אין ראי' משם דאם הכהן נוטל בע"כ של אבי הבן פדוי, ועי' לקמן (נ״א:

) נתנו לעשרה כהנים בב"א יצא, פירש"י שהניח פני כולן ה' סלעים והלך לו, וגבי בזאח"ז פירש"י דלכהן אחד, הרי תפס דלעשרה כהנים אינו מועיל בזאח"ז, ואם איתא דהעיקר הוא קבלת הכהנים איך מועיל מה שמניח לפניהם ה' סלעים, מ"מ הרי קבלתם אינה בב"א, אע"כ דהעיקר הוא נתינת האב, וכיון שהוא נתן כל החמש סלעים בב"א מהני וכ"מ בב"ח סי' ש"ה גבי לדידי שוה לי עיי"ש ועי' מחנ"א ה' זכי' סי' ח', ועי' ח"ס חיו"ד סי' ר"צ שהעלה דאם פדה בלא כוונה ג"כ אינו מועיל, ועי' מה שאכתוב בזה לקמן (דנ"א.) אי"ה:

(שם ע"ב) בגמ', ואע"ג דקימ"ל דכל היכא דפליגי רב ושמואל הילכתא כרב באיסורא וכשמואל בדינא הכא הילכתא כוותי' דשמואל, עי' ריט"א שתמה אמאי חשוב איסורא הא פה"ב דינו כממון לענין כל הספקות וכן הביא בשם מהריק"ו עיי"ש, ואני בעניי לא זכיתי להבין מאי נ"מ יש כאן לענין ממון בין רב לשמואל, הרי אף לשמואל דצריך לחזור ולפדותו מ"מ הכהן יתחייב להחזיר לו ה' סלעים דהא הוי פקדון בידו עד לאחר ל', ואם נתעכלו חייב להחזיר לו, דע"ד פדיון נתן לו, וא"כ אינו מפסיד כלום במה שחוזר ופודה אותו, ואין כאן נ"מ רק לענין מצות פדיון אם יחזור ויפדה אותו פעם אחרת, אבל דררא דממונא אין כאן, ואף אי מיירי באופן שאין לו להחזיר אחרים תחתיהן, מ"מ הרי יש לו עצה לחזור ולפדות שנית אצל זה הכהן, וכשיתן לו דמי הפדיון יגבה ממנו את חובו, ובלא"ה לפי הנראה לא יוכל לפדות פעם שני' אצל כהן אחר, דעכ"פ נעשה כהן זה כמכירי כהונה, דלא גרע מאילו הבטיחו לפדות אצלו שאינו רשאי לחזור בו, וציור רחוק הוא שיהי' נ"מ לענין ממון ע"כ קרינן לה איסורא לענין זה וז"פ:

(שם) בגמ' הוא לפדות ובנו לפדות הוא קודם לבנו ר"י אומר בנו קודמו שמצותו על אביו ומצות בנו עליו, א"ר ירמי' הכל מודים היכא דליכא אלא חמש סלעים הוא קודם לבנו מ"ט דמצוה דידי' עדיף, כי פליגי היכא דאיכא חמש משועבדות וחמש בני חורין ר"י סבר מלוה הכתובה בתורה ככתובה בשטר דמיא ודידי' אזיל וטריף ממשעבדי ובהני חמש ב"ח פריק לי' לברי', ורבנן סברי לאו ככתובה בשטר דמיא הילכך מצוה דידי' עדיף:

לכאורה קשה דא"כ אמאי קאמר ר"י הטעם שזה מצוותו על אביו, הלא לפי"ד ר' ירמי' אין שום פלוגתא בזה על מי עיקר המצוה מוטלת, אלא דפליגי במלוה הכתובה בתורה וכו', ועי' רש"י קדושין (כ"ט:

) שצירף ב' הטעמים יחד, וכתב בזה"ל ככתובה בשטר דמיא ובפדיון עצמו הי' מחויב קודם ששיעבד נכסיו ויטרוף את הלקוחות הילכך בחמש בני חרי דאיכא פריק לברי' דאין זה אונאה שהרי מצות בנו עליו יותר ממצותו עכ"ל ז"ל, וצריך להבין כיון שמצות בנו עליו יותר, אמאי מודה ר"י היכא דליכא אלא חמש שהוא קודם לבנו:

והנלפענ"ד בזה דבין רבנן ובין ר"י ס"ל דעיקר מצות פדיון הבן הוא על האב, כמש"כ בתשו' הרשב"א ח"ב סי' שכ"א, דהמצוה לכתחילה נקבעה שהאב יפדה את בנו דכתיב וכל בכור בניך תפדה, אלא שאם עבר ולא פדאו, איהו חייב לפדות את עצמו ולהשלים חיובו של אב, ויש ליתן עוד טעם בזה משום דחיוב האב מפורש בתורה וחיוב של עצמו ילפי' מרבויא דפדה תפדה, ודבר המפורש בתורה אלים חיובו טפי, [כמש"כ הה"מ פ"ג מה' מאכלות אסורות ה"ו דלשיטת הרמב"ם אין לוקין על דבר הנלמד מריבויא, ועי' בפרמ"ג סי' פ"א במש"ז סק"א, ועי' גיטין (מ"ב:

) נראין דברי ר' טרפון בשן ועין הואיל ותורה זכתה לו ודברי רע"ק בשאר אברים הואיל ומדרש חכמים, ועי' תוסיו"ט פ' כל התדיר מ"ב] וע"כ ס"ל לר' יהודה דכשיש לו חמש בני חורין וחמש משועבדים פודה בהבני חורין את בנו, ועבור פדיון עצמו טריף ממשעבדי ואין זה אונאה ללקוחות, דפדיון בנו חיובו קודם מפדיון עצמו, ודמיא למי שמחויב ב' תפילות, חובה ותשלומין, דמתפלל של חובה תחילה, וה"ה בזה דפדיון בנו הוי גדר חובה ופדיון עצמו הוא גדר תשלומין להשלים חיובו של אביו, ועוד דפדיון בנו אלים חיובו מפאת היותי מפורש בתורה כנ"ל, וחוץ מזה יש להקדים פדיון בנו מפני שהוא תדיר, מפאת היותו מצוי ביותר, דעפ"י רוב הבן נפדה ע"י אביו, ולא שכיח כלל שימתינו עד שיגדיל הבן ויפדה את עצמו, ומצוי הוי ג"כ ענין תדיר כדאיתא בזבחים (צ"א.) אטו מצוי לאו תדיר, וכיון שבדין הוא להקדימו שפיר אומנא דלא מייץ סכנתא הוא ומעברינן לי', ומשמע דחיוב המציצה הוא מחמת סכנתא ולא משום מצוה, מ"מ כיון שיש סכנה כשאינו מוצץ, שוב המציצה כלל מצות מילה דכיון שא"א למילה בלי מציצה, ואי לאו המציצה הי' אסור למול לסכן התינוק, כשאמרה תורה למול כאילו אמרה מהול ומצוץ, וכמוש"כ התוס"י כתובות (ל"א) שאם לא הי' אפשר לאכילה בלא הגבהה הי' מתחיל האיסור משעת הגבהה, עייש"ה, וה"ה בזה דאף דעיקר פעולת הקדושין נעשה ע"י נתינת הכסף ואין זכר לאמירה, בתורה, מ"מ כיון שהאמירה מוכרחת לגלות מחשבתם שכוונתם לשם קדושין, דאין אדם יודע מה שבלב חברו, ואין העדים יודעים מה שבלב שניהם, אף האמירה היא מגוף הקדושין, ושניהם יחד פועלין הקדושין, ע"כ הגה"ה: