ראשית בכורים (בכורות) קצב

בדבר שאינו בעולם וס"ד דה"ה לענין הערכה דהוי ענין פדיון, כדמבואר בשלטי הגבורים פ"ק דע"ז (די"ג.) שכן הוא דעת הר"ח, שהביא שם דברי ר"ח שאינו אסור להקדיש בשבת אלא חפץ ידוע, אבל לחייב עצמו בדיבורו להקדש שרי, והר"ן פ' שואל הקשה עליו דאכתי איכא ערכי עלי שאינו מקדיש כלי ידוע ואפי"ה תנן דאין מעריכין, וכתב השלטי הגבורים דלק"מ דגם האומר ערכי עלי מקדיש שפיר כלי ידוע דהיינו גופו ועצמו שהוא מקדישו אלא שפודהו אח"כ מיד ההקדש בדמי ערכו עכ"ל עיי"ש, וכיון דהוי ענין פדיון ס"ד דכשמת ואינו בעולם לאו בר פדיון הוא, אבל גבי פדה"ב פשיטא דיכולין לפדותו אף לאחר שמת ואינו בעולם, דכיון שפדיון זה הוא תשלומין דיום ל"א פעולת הפדיון מתיחסת על הזמן ההוא ואז הרי הי' בעולם, וכדמבואר בתוס' פסחים (צ"ה:

) ד"ה טעון ממש"כ דפסח שני אינו טעון לינה משום דהוי תשלומין דראשון עיי"ש, ולכאורה מה בכך דהוי תשלומין ומי גרע מחמת זה מקרבן אחר דצריך לינה, אך הטעם כיון דהוי תשלומין של י"ד ניסן ההקרבה מתיחסת על הזמן ההוא, ולא תועיל הלינה של י"ד אייר, דכיון שאין ההקרבה מתיחסת על יום זה לא נחשב שהקריב קרבן היום וליכא חובת לינה אלא ביום שמקריב, ועי' ירושלמי פ"ב דחגיגה ה"ד דפליגי ריו"ח ור"ל גבי יום טבוח אם העורות שייכים לאנשי זה המשמר כיון דבפועל מקריבין עכשיו או לכל המשמרות כיון דהוי תשלומין, והוי כאילו הקריבו אותו אז, שכל המשמרות שוין:

והנה ר"ל ס"ל שם של אותו משמר, ואפשר דר"ל כאן לשיטתו אזיל, היינו דלעולם אף הוא סובר דפדיון של אחר ל"א הוא גדר תשלומין, ואעפי"כ לא הוי ידעי' שפודין לאחר מיתת הבן, דלשיטתו אין משגיחין על איזה זמן הפעולה מתיחסת אלא על הזמן שעושה הדבר בפועל וכמו דס"ל התם דהעורות לאותו משמר מפני שההקרבה בפועל הוא לאחר הרגל, כ"כ הי' בדין לענין פדיון דכשמת אינו נפדה דעכשיו ליתא בעולם, ורב דימי ס"ל כר' יוחנן דכיון שהפעולה של תשלומין מתיחסת על העבר דנין אותה כאילו נעשית אז בפועל:

ואם כן הוא הדבר, דלאחר ל"א הוי רק גדר תשלומין אמאי לא נימא דחזקה שפדה אותו בזמנו כדי לקיים המצוה בשעתה, ועי' בקו"א להרב סי' תל"א, דכיון שקבעו חכמים זמן מי שאינו בודק בתחילת זה והזמן אינו נקרא עצל אלא נקרא עבריין שעבר על גזרת חכמים, וכ"ש בזה שהתורה קבעתה הזמן שאם עובר נקרא עבריין, וא"כ חזקה גמורה היא שפדה בשעתו:

ועי' ברכות (כ"ו.) מכאן ואילך שכר תפילה יהבי לי' שכר תפילה בזמנה לא יהבי לי' ומבואר דתשלומין אינו מועיל רק להשלים קיום המצוה שלא יחשב מחסר מצוה אבל שכר המצוה שבזמנה הפסיד ועי' פסחים (צ"ג.) ורש"י שם ד"ה תשלומין דלר"נ דסבר שני תשלומין דראשון תקוני לא מתקן לי' אם הזיד בראשון חייב כרת אפי' עשה את השני עיי"ש, הרי דלר"נ אינו מועיל תשלומין לענין ביטול העונש רק לענין קיום המצוה בלבד ועי' תניא אגרת התשובה פ"א דהעושה תשובה על מ"ע אף שמוחלין לו העונש על שמרד במלכותו ית' מ"מ האור נעדר, ומהנ"ל משמע קצת דתשלומין הוא להיפוך דהאור אינו נעדר אבל תשובה צריך על שמרד במלכותו ית' במזיד או בשוגג, וא"כ קשה טובא אמאי לא הוי חזקה גמורה שפדה בשעתא כדי שיהי' לו שכר מצוה בזמנה]:

ולולא דמסתפינא הייתי אומר, כיון דבכור בפטר רחם תלה רחמנא דאז חלה עליו הקדושה הי' בדין לפדותו תיכף והא דאין פודין אותו עד שיהי' בן חודש הוא משום חשש נפל לא מבעיא לשי' רש"י ב"ק (י"א:

) אלא אף לשיטת התוס' שם דגזיה"כ היא, היינו דהתורה גזרה בלא פלוג דאפי' קי"ל שכלו לי חדשיו אינו נפדה תוך ל' וכדמצינו כמה פעמים לא פלוג בדאורייתא (עי' רמב"ן פ' שמיני י"א פל"ז] וכן מבואר במדרש תנחומא סו"פ בא דהטעם הוא משום חשש נפל ועי' בדברינו לעיל ד' ד.] וא"כ אף הזמן שקבעה תורה הוא זמן של תשלומין, וע"כ אף בתשלומין שאחר ל"א מקיים המצוה בשלמות ומתקן הכל כאילו פדה בזמנו ממש, אף דבעלמא תשלומין לא הוי ממש כעושה בזמנו, שאני התם דהזמן שקבעה תורה אין בו ענין תשלומין משא"כ בזה, וכיוצא בזה כתבתי בחידושי לפסחים בהא דתקנו חכמים לבער החמץ קודם חצות אף דבעלמא העושה מצוה בזמן פטור אינו עולה לזמן החיוב. וכשמבער קודם חצות אינו מקיים מצות תשביתו, וקשה לכאורה איך עקרו חז"ל קיום המצוה ותקנו לשרוף בתחילת שש בשביל חשש איחור מצוה, אך י"ל כיון דהזמן שקבעה תורה לתשביתו אינו מצד חובה של עכשיו אלא הכנה לעיקר הפסח, כמש"כ הרב בשו"ע סי' תמ"ו ס"ב דחלות מצות תשביתו הוא בהגיע ליל ט"ו, וכיון שהמצוה של תורה נקבעה לעשותה קודם עיקר זמן תכליתה, לא שייך בזה הכלל דהעושה בזמן פטור אינו עולה לזמן החיוב ושפיר תקנו חז"ל לשרוף בשש אף דאכתי לא מטי זמן חיובא, וה"ה כאן לענין תשלומין דלאחר זמנו, ודו"ק היטב:

(שם) בגמ' הפודה את בנו תוך ל' יום רב אמר בנו פדוי ושמואל אמר אין בנו פדוי וכו' כי פליגי לאחר שלשים ונתעכלו המעות רב אמר בנו פדוי מידי דהוה אקידושי אשה וכו', ושמואל אמר לך התם בידו לקדשה מעכשיו הכא אין בידו לפדותו מעכשיו, עי' מלמ"ל פ"ד מה' אישות שכתב דמחלקותם תליא בהא דפליגי רש"י ותוס' ביבמות (ל"ד.) אם מחוסר זמן נחשב דשלבל"ע, נמצא לפי"ז דמחלו' רש"י ותוס' שם תליא אי הילכתא כרב או כשמואל בזה, עי' רמב"ן ורא"ש כאן:

ואכתי צריך להבין אם איתא דלשמואל נחשב דשלבל"ע אמאי מודה בלא נתעכלו המעות הא גבי קדושין באופן דהוי דשלבל"ע כגון באומר לנכרית הרי את מקודשת לי לאחר שתתגיירי אף באיתנהו למעות אינה מקודשת:

אך החילוק פשוט דהנה אם הי' לו פקדון אצל נכרית ואחר שנתגיירה אמר לה התקדשי בפקדון שתחת ידיך ודאי מועיל, והא דבאומר הרי את מקודשת לי לכשתתגיירי אינו מועיל אף בלא נתעכלו המעות, הוא משים דליכא אמירה, ובקדושין לא סגי בנתינה גרידא אלא בעי' אמירה ג"כ, ולא מבעיא לפי המבואר בתוס' ר"י הזקן, קדושין (מ"ה:

) דהאמירה היא חלק מגוף הקדושין *), אך אפי' אי נימא דהאמירה לא נחשבה מגוף הקדושין מ"מ האמירה שבעודה נכרית לאו כלום *) הנה"ה ובחידושי שם בארתי הדבר לפימש"כ באבני נזר חיו"ד סי' של"ח לענין מציצה, דנהי דאמר רב פפא הא