ראשית בכורים (בכורות) קצא

שותפין, אבל כאן מה דנחשב כשותף הוא רק מפני שחברו רוצה ליטול ואינו יכול ליטול בלעדו, הילכך צריכין הרשאה לגלות את דעתם, אבל הקנאה ממש אי"צ כאן, ועי' בפי' רדב"ז על הרמב"ם פ"ט מה' בכורים הי"ד, ובתשו' לח"א בארתי דבריו ז"ל אכמ"ל]:

באו"ד, יש לתרץ הך דשמעתין בקרקעות אליבא דרבי דאית לי' פודין בקרקעות ואקרקעי כתבינן אדרכתא דחשיבי בכו' ברשותו וכו', יש לדקדק הרי הא דקרקע שאינו ברשותו חשובה כאילו הוא ברשותו הוא משום דיכול להוציאה בדיינים, אבל אם הוא באופן שאינו יכול להוציאה בדיינים אף בקרקע אינו יכול להקדיש ולהקנות כדמבואר בב"מ (ד"ז.) וא"כ כאן שאינו יכול להוציא בדיינים בלי הרשאה, איך מהני כתיבת הרשאה דהוי ענין הקנאה הא כל כמה שאינו יכול להוציאה בדיינים אף להקנותה אינו יכול:

אד י"ל עפי"ד התוס' סוכה (ד"ט.) הנ"ל דהא דחל ההקדש כשנתיאשו הבעלים, אף דיאוש גרידא לא קני, התם איכא נמי שינוי השם דמעיקרא חולין והשתא הקדש, ואף דכל זמן שלא חל ההקדש לא הוי שינוי השם ואיך מתחיל חלות ההקדש, אע"כ דקנין שלו וחלות הקדש באין כאחת, וכ"כ הריטב"א קדושין (נ"ב:

) גבי קדשה בגזל דכיון דאיכא יאוש ברשותי' ושינוי רשות ברשותא דידה קניתי' וגם הוא קנה אותה עיי"ש, וה"ה כאן כיון דבהרשאה זו יכול להוציאה בדיינים חשובה שלו ויכול להקנותה ע"י הרשאה:

ואף דיש לשדות בה נרגא, דלכאורה גם שם אינו מובן איך מועיל, [ובפרט לפימש"כ הקצוה"ח סי' ר' דענין גטו וידו באין כאחת לא שייך אלא גבי גט דמועיל בע"כ], אך עי' ר"ן פ' האיש מקדש במתני' דהמקדש בערלה, שכתב דגבי קדושין לא בעי' שיתן משלו, אלא כל שהיא קנאתן מחמתו מקודשת, והיינו טעמא דגזל לאחר יאוש אע"ג דכל זמן שבידו אינו קנוי לו, מ"מ היא קנאתן מחמתו, ועי' מג"א סי' תרנ"ח ס"ק ג' דזהו החילוק שבין אתרוג לקדושין דגבי אתרוג בעי' לכם, משא"כ בקדושין דבעי' רק שלא יהי' של אחרים, ולפי הנראה דעת התוס' הנ"ל דגם בהקדש כן הוא, דמה שאינו יכול להקדיש דבר שאינו שלי, לאו היינו מפני שאינו שלו, אלא מפני שהוא של חברו, וכדאיתא בירושלמי פ"ק דתרומות לענין תרומה, וכן מבואר באור זרוע ה' פסחים סי' רכ"ד, וזהו ג"כ טעמו של הרא"מ הובא ברא"ש נדרים (ל"ד:

) גבי היתה מונחת לפניו ככר של הפקר והקדישה, שיכול להקדישה משים דבידו לזכות בה, אף דלא היתה שלו לפני חלות ההקדש, ובחידושי לר"פ האומר בארתי הדברים באריכות בס"ד אכמ"ל] וכל זה גבי קדושין והקדש, אבל בנ"ד לענין הקנאה דבעי' שיהי' שלו ממש איך מועיל כה"ג:

אך עי' אבני נזר חאו"ח סי' כ"ב שהשריש כלל בענין באין כאחת דבמקום שחל בעצם, רק משום דבר המעכבו א"א לחול, וכיון שע"י חלות הדבר יוסר המעכב, חל הדבר, וזהו הטעם של גטה וידה באין כאחת דהחצר בעצם הוא שלה, רק ע"י האישות הוא שלו לפירות, וכיון שבגירושין הוסר האישות חלין הגירושין, וכן בכל כיו"ב עיי"ש, וא"כ ה"ה כאן דהקרקע בעצם הוא שלו, אלא דמה שהוא תח"י חברו ואינו יכול להוציאה בדיינים מעכב עליו, הילכך כיון דע"י הרשאה זו יוסר המעכב, שפיר מועיל כתיבת ההרשאה:

(שם) בגמ' מ"ט דרבנן גמרי חודש חודש ממדבר מה התם ומעלה אף ה"נ ומעלה עי' ב"ח וש"ך סי' ש"ה דאחר כ"ט י"ב תשצ"ג יכול לפדותו, והמג"א סי' של"ט חולק וס"ל דהפדיון צריך להיות ביום ל"א, ומשמע דביום ל"א יכול לפדותו מיד, אך ברבינו גרשום כאן כתב חודש הוי כ"ט יום ומחצה, ומעלה הוי יום אחד היינו ל' יום ומחצה, ולא ראיתי לאחד מהפוסקים שיביא שיטה זו:

(שם) בגמ' לאחר ל' בחזקת שנפדה עד שיאמרו לו שלא נפדה, פירש"י ובאמירה סגי בלא עדות גמורה, דהך חזקה לאו חזקה מעלייתא וכו', משמע דאם מאחר לפדותו אין בו משום אין מעבירין על המצות אלא שאינו בכלל זריזין מקדימין, דאל"כ איך אפשר לומר דרובא דאינשי לא זהירי בכך הא איכא איסורא דאין מעבירין ועי' אבני נזר חאו"ח סי' תנ"ט העיר ג"כ מכאן לסייע דכל שאינו מעביר המצוה מזמן לזמן לא שייך אין מעבירין, וכ"כ בחיו"ד סי' שצ"ה ומסיק כן להלכה דאין בזה אלא משום זריזין מקדימין למצות עיי"ש, ועי' תשו' הרדב"ז ח"א סי' תס"ו:

אך לכאורה משמע להיפך בתוס' ח"ק (ד"ח:

) מדכתבו אבל סעודת פדה"ב צ"ע אם מותר לעשות במועד, ואין לומר הא זמנו קבוע, תינח בזמנה שלא בזמנה האיך יהא מותר וכו' עיי"ש, משמע דבזמנה הוא עיקר המצוה כמו גבי מילה בשמיני, דאי משום זריזין מקדימין זה שייך אף לאחר זמנה שלא לאחר יותר:

שוב נתתי אל לבי דאין סתירה משם דדעת התוס' דהא דאין מערבין שמחה בשמחה שייך רק היכא שהי' בידו לעשות השמחה קודם הרגל ונתרשל תחילה ובא לעשותה ברגל, דוגמא למכוון מלאכתו במועד, אבל בפדה"ב שנזדמן יום ל"א במועד אינו מחויב לדחות משום אין מערבין וכו', משא"כ בפה"ב שלא בזמנה היינו באופן שהי' יכול לפדות קודם הרגל ונתרשל יש לאסור משום אין מערבין וכו' וז"פ:

אך אכתי יש בזה מקום עיון לפי המבואר מדברי הראנ"ח שהביא הש"ך בסי' ש"ה ס"ק י"ב דהפדיון שפודין לאחר ל"א הוא תשלומין דיום ל"א דאז הוא עיקר זמן החיוב [וכמש"כ הרוקח לענין מילה דמילה שלאחר יום השמיני הוי תשלומין דשמיני] מדכתב שם דאם הי' התינוק חילה ולא נימול עד יום ל"א בדין הי' להקדים הפדיון, עיי"ש, וע"כ הטעם בזה משום דהפדיון הוי חובת היום, והמילה הוי רק גדר תשלומין, וחובת היום קודם לתשלומין, ואם איתא דפדה"ב אין עיקר זמנו היום אלא שמהיום ההוא והלאה מחויב לפדותו, הרי אינו חובה של אותו זמן, וא"כ בדין הוא להקדים המילה מפני שכבר נתחייב בה, ועוד דהוי יותר תדיר, עי' תוס' כאן ותוס' יבמות (ד"ה:

) ד"ה ובכולהו]:

ולפי הנראה ר"ל ורב דימי בהא פליגי דהנה לקמן (נ"א:

) מת לאחר ל' אעפ"י שלא נתן יתן מנא לן, אמר ר"ל אתיא ערך ערך מערכין, רב דימי אר"י וכל בכור בניך תפדה ולא יראו פני ריקם מה להלן יורשין חייבין וכו' עיי"ש ולכאורה מנ"ל לרב דימי דאם מת הבן חייב לפדותו הא מעולת ראי' לא נוכל למילף רק לענין מת האב, אך לפי הנראה ס"ל דהפדיון של אחר ל"א הוא תשלומין של ל"א, וע"כ לא איצטרך קרא לזה, דבשלמא גבי ערכין צריך לימוד לענין מת הנערך דסד"א דלאחר שמת אינו בר הערכה, ודמיא להך דירושלמי הובא בר"ש פ"ב דמע"ש מ"א דלא שייך פדיון