ראשית בכורים (בכורות) קצ

דכשמקבל החצי האחרון כבר חזר החצי הראשון למקומו אין להם צירוף:

(שם ע"ב) בגמ' מ"ש שני כהנים דאזיל לגבי האי ומדחי לי' וכו' כהן אחד נמי ליזיל לגבי האי ולידחיי' וליזיל לגבי האי ולידחיי", אמר שמואל בבא בהרשאה, עי' ריט"א שהקשה אמאי לא מוקי למתני' כשאב אחד נתן לו עשרה סלעים עבור שניהם, דהא יכול לפדות בנו של חברו שלא מדעתו, כמו גבי תרומה ושוב יכול לתבוע ממנ"פ:

ולפענ"ד הקלושה לק"מ, חדא דדוחק לאוקמי כך, דלשון המשנה אם לכהן אחד נתנו יחזיר להם, משמע דשניהם נתנו והוא מחזיר לשניהם, וחוץ מזה אני חוכך בזה אם בכה"ג יוכל להוציא מיד כהן ממנ"פ, דאף אם איתא שיכול לפדות בן חברו שלא מדעתו, לפי הנראה אופן הפדיון כך הוא, שהכהן זוכה תחילה בהחמש סלעים עבור אבי הבן ואח"כ לעצמו, ואפי' אינו מפרש, ממילא כך הוא דדעת שניהם הוא שיהי' באופן המועיל, ודמיא למש"כ הטור אה"ע סי' ק"כ בשם הרמ"ה באומר לעדים כתבו ותנו גט לאשתי אע"ג דכתבו מדידהו ויהבי לה מהני, כיון דבשליחותי' קעבדי מכי יהבי לה הוי כמאן דיהבי לבעל והדר בעל ויהיב לאיתתא, ונמצא זכיית הבעל וגירושי האשה באין כאחד דהאשה זכתה תחילה לבעל ואח"כ לעצמה עיי"ש, ועי' ירושלמי פ"ב דקדושין באומר לה התקדשי בסלע ואמרה תנהו לעני נעשה העני תחלה זוכה לאשה ואח"כ לעצמו, וה"ה בזה, וכן מוכרח לפי המבואר דעת כ"פ דגבי פדיון הבן אין עיקר המבוקש קבלת הכהן בלבד, רק גם נתינת האב שעליו המצוה מוטלת, (עי' תשו' הרשב"א ח"ב סי' שכ"א, ועי' ב"ח סי' ש"ה ס"ה ומחנ"א ה' זכיה סי' ח' ובדברינו לקמן (נ"א.) אי"ה], וא"כ מה יועיל מה שחברו נותן כיון שאין המצוה מוטלת עליו, אע"כ דהפדיון נעשה באופן זה, דכיון דאומדין דעת האב דמסתמא ניחא לי' הוי כאילו עשאו שליח לפדות בכה"ג, וכן בתרומה מה שיכול להפריש משלו על של חברו הוא על זה האופן, דאם איתא דהמצוה אינו מתיחסת כלל על בעל הכרי מה זכות הוא זה מה שחברו פוטרו בממונו הרי יצא שכרו בהפסדו שמפסיד ב' מצות הפרשה ונתינה, והפסד מצוה לא גרע מהפסד ממון [עי' ביצה (ל"ה:

) ודילמא שאני התם דאיכא ביטול ביהמ"ד ובשיטמ"ק שם, ובתוס' פסחים (י"א.) ד"ה אבל, ושם (ד"ד:

) דניחא לי' לאינש לקיומי מצוה בממוני'] אע"כ אופן הפרשה הוא כנ"ל, והמצוה מתיחסת על בעל הכרי, ואעפי"כ מספקא לן בנדרים (ל"ו) או דילמא מצוה דילי' ניחא לי' למיעבדי', פי' שרוצה לקיים המצוה בגופו ובממונו, ולא באמצעות גוף וממון של חברו]:

וא"כ הדבר, אי אפשר לתרץ משנתינו כך, דאפי' יתן אחד מהאבות עשרה סלעים לכהן עבור בנו ובן חברו, ואח"כ יתבע מכהן בתורת ממנ"פ החזיר לי בשבילי או בשביל בן חבירי, יכול הכהן לדחותו הרי אני זכיתי תחילה עבור חברך, וא"כ לאי בעל דברים דידי את בהחמש סלעים שלו, ואם אדעתא דהכי לא הקני לו, תבע ממני:

ובגוף הדין אם יכול לפדות בן חברו שלא מדעתו, עי' מחנ"א ה' זכי' סי' ז', ובתשו' ח"ס סי' ר"צ, ועי' אבני נזר חיו"ד סי' שצ"ו:

(דף מ"ט.) תוד"ה ה"מ, תימא ללישנא קמא במרובה (ד"ע) דלא מפליג בין כפרי' ללא כפרי' מאי איכא למימר וכו', נראה לי ליישב קו' ז"ל, דהנה שמואל מוקי לה הכא בבא בהרשאה ולדידי' ניחא אף ללישנא קמא דנהרדעי דלטעמי' אזיל דס"ל לקמן שהפודה את בנו תוך ל' ונתעכלו המעות אין בנו פדוי, וכאן ע"כ מיירי בלא נתעכלו, דאם הי' חי הי' פדוי, וכיון שהכהן מוכרח להחזיק המעות עד יום ל' שאז יחול הפדיון, הרי הם כפקדון בידו עד אותו הזמן, ועל פקדון כתבינן הרשאה אף ללישנא קמא דנהרדעי, כמש"כ התוס' דטעמם משום דאין אדם מקנה דבר שאינו ברשותו וזה לא שייך בפקדון:

עוד י"ל דאפי' אליבא דרב דס"ל דבפודה תוך ל' בנו פדוי אף אם נתעכלו המעות אתי שפיר דהא דלא כתבינן הרשאה אמטלטלי אפי' לא כפרי', זהו רק בחובות דעלמא שהמלוה בעצמו יכול להוציא מהלוה בלעדי המורשה, ואין להמורשה שום שייכות לאיתו ממון, לולא שהקנה לו המלוה את החוב וכיון שצריך הקנאה אינו מועיל לדבר שאינו ברשותו, משא"כ בנ"ד יש מקום לומר שאינו צריך הקנאה כלל, דכיון שאחד מהאבות אין ביכולתו להוציא המעות מהכהן בלי חברו רואין כאלו שניהם שותפין באותו ממון, ודמיא להך דגיטין (כ"ב.) ב' גנות זו ע"ג זו וירק בינתים ר"מ אומר הרי הוא של עליון, ר"י אומר הרי הוא של תחתון אמר ר"מ מה אם ירצה עליון ליטול את עפרו אין כאן ירק, אר"י מה אם ירצה תחתון למלאות גנתו עפר אין כאן ירק עיי"ש, ומבואר שם דתרווייהו ס"ל דמי שבכחו לבטל מציאות הדבר ולא בטלו נעשה בעלים של אותו דבר (אלא דפליגי שם בסברא אחריתי עי' בתוס' שם וב"מ (קי"ח)], וה"ה כאן שכל אחד מהם יכול לעכב שהשני לא יוציא, וכ"ש הוא דהתם רק בידו לבטל המציאות וכאן הוא המקיים בפועל, (ויש כאן תרתי למעליותא דכל אחד נחשב בעלים במקצת מכח הספק כדין כל ספק דפתיכי בי' ב' הצדדים כנודע, ועוד משום דבלעדו אין חברו יכול לשלוט באותו ממון, והוי דוגמת זה אינו יכול וזא"י דאפי' אם האחד עושה מעט והשני הרבה נחשב כאילו כל אחד עשה הכל, ועי' בחי' מהרי"ט שבת (ד"ג.) מש"כ לפרש דברי הירושלמי לענין מושיט דאף שהמקבל אינו פועל כלום, מ"מ כיון שלולא קבלתו, המושיט הי' פטור הו"ל שנים שעשאוה], הילכך דינם כשותפין שאין צריכין הרש"ה, כמש"פ הרמב"ם והמחבר בחו"מ סי' קכ"ב ס"ט] מעיקר הדין, וכאן ההרשאה אינה באה רק לגלות רצונו, אבל פעולת הקנאה לא נצרך, כיון דעי"ז נעשו כשותפין, וכיון דעיקר הטעם דאין כותבין הרשאה על מטלטלי הוא משום דאין אדם מקנה דבר שאינו ברשותו, וכאן דאי"צ הקנאה שפיר כותבין:

ואף דמה שנעשו כשותפין הוא רק מכח הרשאה, היינו משום דלולא ההרשאה אין אחד יכול להוציא] וא"כ כל כמה דאין כותבין הרשאה אינם כשותפין ואיך יכולין לכתוב, אך הרי מצינו כיו"ב בתוס' כתובות (י"א) ד"ה מטבילין דאף דזכי' מטעם שליחות ונכרי לאו בר שליחות, מ"מ כיון שבזכי' זו נעשה ישראל הו"ל כישראל גמור לענין זכי', ועי' תוס' סוכה (ד"ט.) ד"ה ההוא כיון דאם חל ההקדש יהי' שינוי רשות ממילא חל ההקדש וה"ה כאן:

ועוד הא כתבו התוס' כאן בסוה"ד דאם שניהם מצויין לפנינו ומצווים לתת לאחד מהם חייב להחזיר עיי"ש, וכיון דיש עצה שיטלו בלי הרשאה מחמת זה נחשבו כשותפין באותו ממון, משום דאחד בלתי חברו אינו יכול להוציא, רק במעמד שניהם, ורצון שניהם, וא"כ שוב יכולין לכתוב הרשאה ג"כ, ואף דשותפין דעלמא אי"צ הרשאה כלל, היינו משום דידעינן שהם