ראשית בכורים (בכורות) קפט

אין נ"מ כלל בין אם ביער חצי שיעור הראשון או שנשרף מאליו דבכל גוונא שנשאר ח"ש משיעור שלם מוטל לבערו:

אמנם יש לפרש דברי הירושלמי עוד באופן אחר, דלעולם היכא שנאבד מאליו מן העולם לא רמיא חיובא עלי' לבער את הח"ש הנשאר דהא עכשיו ליכא רק ח"ש, ובח"ש ליכא ב"י ולא עשה דתשביתו מן התורה אפי' אם נשאר משיעור שלם, רק התם מיירי שביער בידים ח"ש הראשון, והספק היא אם חיוב ביעור חמץ היינו שיבער את ממשות החמץ, או שיבער האיסור חמץ, עי' בתשו' רעק"א סי' י"ט דאם מבטל חמץ ברוב לא קיים מצות תשביתו, דאף שעכשיו לי"ל חמץ דהא נהפך להיות היתר. מ"מ ממשות החמץ לא ביער, ובאבני נזר או"ח סי' של"ו תלה דין זה במחלוק' רש"י עם הרמב"ם בהך דמנחות (מ"ח.) חולין ממילא הוי, אם איסור הכנסת חולין בעזרה הוא דוקא במכניס ממשות החולין או אף במכניס שם חולין, וה"ה גבי חמץ יש להסתפק אי מקיים מצות תשביתו במה שמשבית האיסור חמץ אף דהממשות נשאר, וא"כ י"ל דזהו האיבעיא בירושלמי דאי נימא דסגי במשבות איסור החמץ, א"כ כשביער חציו ולא נשאר מעתה רק ח"ש שהוא בטל אל הכלי, קיים מצות תשביתו דהא עכשיו שוב ליכא איסור חמץ, דכשבטל אל הכלי נעשה כעץ בעלמא, אבל אם נאמר דצריך לבטל ממשות החמץ, לא יצא ידי מצות תשביתו בזה, דאף שמעתה שוב אינו עובר, מ"מ כל שחל עליו חובת ביעור צריך לבער ממשות החמץ מן העולם, וכאן ממשות החמץ נשאר, דאף ח"ש הדבוק בכלי שם ממשות חמץ עליו, ולא כלה מן העולם, רק נשתנה בדינו דנהפך להיות כעץ, ולא עדיף מחמץ שנתערב בהיתר דאף שנהפך להיות היתר, מ"מ כיון שהממשות קיים, לא יצא י"ח ביעור עד שיבערנו מן העולם לגמרי [ועי' ב"ק (ק"ה.) אעפ"י שגזלה אין כאן מצות השבה אין כאן]:

ואף אם הירושלמי מיירי כשהייו ב' חצאי זיתים תלושים בתוך הכלי. [כדמשמע שם דבמחוברין אינו חייב לבער כלל] מ"מ יש לפרש הספק לענין חיוב ביעור דאורייתא ומכ"ש דאתי שפיר טפי לפימש"כ הח"צ דאיסור ח"ש הוא מטעם אחשבי' דכיון שלא נשאר רק ח"ש נחשב שכלה איסור חמץ לגמרי, ואף שאסור לאכלו מה"ת, היינו משום דבאכילתו הוא מחשיבו, אבל כל זמן שאינו בא לאכלו ממילא בטל ונהפך להיות היתר רק דהממשות קיים, וא"כ אין זה ענין לנ"ד גבי חצי חמש, דכאן אפי' אם בשעת תחילת החיוב הי' לו חמש ואח"כ אירע מקרה שאין לו רק חצי חמש, פטור כיון דעכשיו אין לו כדי שיעור המצוה *):

עוד יש מקום עיון בהא דאמרי' דאם אין לו רק חצי חמש ליכא שיעבוד דהשיעבוד הוא מחמת המצוה, וכיון דאין מצוה בחצי חמש אף שיעבוד ליכא, ולכאורה הא יש עצה לקיים המצוה אף בחצי חמש, לפי"מ דקימ"ל דאם נתנם לכהן בזא"ז יצא, וקימ"ל דיכול לפדות במתנה ע"מ להחזיר, וא"כ יכול ליתן לכהן חצי חמש ע"מ להחזיר ויחזור ויתן לו פעם שנית ויקיים מצות פה"ב בשלימות, אך באמת לק"מ דהא דנתנם בזא"ז יצא היינו רק אם בשעה שנותן לכהן החצי חמש הראשונים יש לו ברשותו עוד חצי חמש להצטרף לחמש דבכה"ג מצטרפין, משא"כ הכא דבשעה שנותן לו החצי חמש הראשונים עדיין אין לו השניים ואין להם צירוף, וכמש"כ הרשב"א קדושין (מ"ח.) גבי עשה לי שירים ונזמים דלמ"ד ישנה לשכירות מתחילה ועד סוף אינה מקודשת, ולא דמי להתקדשי לי באלו והיתה אוכלת ראשונה ראשונה, שאע"פ דאין באחת מהן ש"פ מקודשת דהתם שאני הואיל ואיתנהו כולהו קמן, מונה והולך הוא, אבל שכירות דבשעה דאיתא להאי פורתא ליתא להאי, ולא אתי האי עד דאזיל לי' לאידך לא חזי לאיצטרופי כלל עייש"ה, וה"ה כאן, ועי' ריטב"א סוכה (ל"ד:

) אהא דאמרי' במנחות גבי ד' מינים שבלולב ל"ש אלא שאין לו אבל יש לו אין מעכבין היינו דוקא בשהיו כולן ברשותו כשנוטלן, אלא שנוטל כל אחד בפני עצמו, אבל אם יש לו מין אחד ואין לו שאר מינים אלא שהגיעו לידו אח"כ ונטלן אחד אחד לא יצא, כיון שלא היו כולן ברשותו כשנטל כל אחד מהן עיי"ש, הרי כתב ג"כ דלא שייך צירוף רק כשהדבר ברשותו, וה"ה כאן:

אולם אכתי צ"ע לדעת רבותיו שהביא הריטב"א שם דאף בכה"ג שאינו ברשותו מצטרפין, וא"כ גם כאן הרי אפשר לו לקיים המצוה בחצי חמש, וכל שיש נכסים שאפשר לקיים בהם המצוה מוטל החיוב אף על היורשים כדאמרי' לקמן (נ"א:

) וכל בכור בניך תפדה ולא יראה פני ריקם מה להלן יורשים חייבים אף כאן יורשים חייבים עיי"ש, ועוד דאף להסוברים דכל שאינו ברשותו אינו מצטרף, מ"מ י"ל דכאן נחשב כאילו הוא ברשותו דכיון שנתן לו במתנה ע"מ להחזיר, והוא מוכרח להחזיר לו דאל"כ תתבטל המתנה נמצא דבשעה שנותן לו בפעם ראשונה. נחשב כאילו יש לו עוד חצי חמש כיון דבהכרח יחזרו אליו:

ע"כ נראה לי דמטעם אחר אין להם צירוף כאן משום דבשעה שנותן לו החצי חמש האחרונים כבר אזדו להו ראשונים, ואף דאם נתן לו חצי חמש ואכלן ואח"כ נתן לו עוד חצי חמש פשיטא דמצטרפין, כדמצינו בקדושין (מ"ז.) דאם אמר לה התקדשי לי באלו והיתה אוכלת ראשונה ראשונה ה"ז מקודשת, התם שאני דבשעה שמשלים הנתינה עדיין הראשונים נמצאים אצל הכהן דאף שאכלן מ"מ השיעבוד נשאר אצלו, שאם לא יחול הפדיון יתחייב להחזיר, וכמש"כ הר"ן נדרים (כ"ט:

) בהא דהרי את מקודשת לי לאחר ל' יום מקודשת אעפ"י שנתאכלו המעות עיי"ש, משא"כ הכא שמחזירן קודם שמקבל חצי חמש האחרונים, דמיא להא דשבת (ד"פ.) הוציא חצי גרוגרת וקדם והגביה ראשונה קודם הנחת שני', נעשה ראשונה כמו שנשרפה ופטור, וה"ה כאן כיון *) הגה"ה וראיתי בשיורי קרבן שם שהק' מפ"ב דכלאים כל סאה שיש בו רובע הקב ממין אחר ימעט, ר' יוסי אימר יבור, והילכתא כת"ק, א"כ ה"נ אי"צ אלא למעט, ותירץ דהתם אינו אלא איסור דרבנן הילכך הקילו חכמים, אבל הכא דהוי איסור דאורייתא אף חכמים מודים וכו' עיי"ש, והנה מש"כ לחלק בין איסור דרבנן לאיסור תורה, כ"כ גם הרדב"ז בפירושו על הרמב"ם פ"ב מה' כלאים ה"א עיי"ש, אך הדמיון משם לנידון הירושלמי לא זכיתי להבין, דשם מטעם מבטל איסור לכתחילה נגעו בה, כמש"כ הרשב"ם ב"ב (צ"ד:

) דמאחר שמתחיל למעט ומניח מקצתו מיחזי כאילו מטיל אותם בידים וכן מבואר בירושלמי רפ"ב דכלאים, וא"כ כאן דח"ש חמץ אף להכניס לכתחילה אין איסור מה"ת, אין לחייבו משום דנחשב כמכניס בידים, דהא אף להכניס שרי, וע"כ דאיבעית הירושלמי תליא במילתא אחריתא כנ"ל, ע"כ הגה"ה: