ראשית בכורים (בכורות) יט

השם חלה בטומאה הוא אחר שבאה הקדושה לעולם דבמה שקורא שם חלה לעיסה טמאה נחשב כמטמא חלה בידים, דאין נ"מ בין מקרב הטומאה לחלה טהורה ומטמא אותה למקרב קדושת חלה לעיסה שהיא טמאה, כדמצינו כה"ג בנזיר (י"ז.) ובתוס' שם ד"ה אילימא דאין נ"מ בין נזיר טהור שנכנס לביה"ק להי' עומד בביה"ק ומקבל ע"ע שם קדושת נזירות, דבין מקרב הטומאה להקדושה בין מקרב הקדושה להטומאה תרווייהו בכלל נזיר שטימא א"ע הם עיי"ש, וה"ה כאן, ע"כ מוטב לגרום הפקעת הקדושה שלא תבוא לעולם מלטמא חלה בידים:

והב') לפי"ד הרמב"ם פ"ב מה' בכורות הנ"ל, דהטלת מום בבכור בזה"ז קודם שיצא לאויר העולם אין שום איסור משום דסופו להאכל במומו, משא"כ בהפקעת הקדושה שאין סופו לבוא לידי כך, אבל לענין חלה לא שייך סברא זו דקודם שבא לגלגל אין סופו לבא לידי חלה טמאה:

והג') דשם כשעושה עיסתו קבין אינו עושה שום פעולה להפקעת הקדושה רק שלילה שאינו לש כשיעור אבל אם לש כשיעור וקורא שם בטומאה עושה מעשה בידים, ודמיא קצת להך דזבחים (ד"פ) ועוד אמר ר"י כשנתת עברת על ב"ת ועשית מעשה בידיך, וכשלא נתת עברת על בל תגרע ולא עשית מעשה בידיך, משא"כ כאן דבין בהטלת מום בין במכירה עושה מעשה בידים ע"כ מוטב להטיל מום מלהפקיע לגמרי, ובטעמו של רע"ק שם יש להאריך אך אכ"מ:

(שם) באו"ד דהאוזן אי אפשר להקנות רק כשיקנה הבהמה לאזני עובר דאל"כ הוי דשלבל"ע, עי' בקצוה"ח ונה"מ סי' ר"ט שהקשו מכאן עמש"כ הפנ"י דלהקנות העובר כמו שהוא עכשו במעי האם לא הוי דשלבל"ע דהוי כמקנה אבר מהאם:

ולפענ"ד נראה ליישב דלעולם אם מקנה כל העובר כמו שהוא עכשו לא הוי דשלבל"ע, ומ"מ האוזן בלבד אינו יכול להקנות כמו שהוא עכשו, דבשעה שהוא במעי אמו אין שם אוזן עליו דכל העובר הוי כחתיכת בשר מהאם וכאחד מאברי', אבל אין על אבריו שם אבר פרטיי כדמשמע מהא דחלבו של שליל מותר, ועי' תוס' חולין (ע"ה) ד"ה ריו"ח דניתר בשחיטת אמו, ובתוס' שם ד"ה לדברי דאפי' לריו"ח דאמר חדשים גרמי היינו לחלב שנתלש ויצא לאויר העולם, ואפי' לר"ל דאמר חדשים ואוירא גרמי אפשר דבמעי אמו מהני בו שחיטה, ועי' ט"ז יו"ד סי' י"ג ס"ק ג', ולכאורה אף דגזיה"כ הוא דשחיטה מתרת כל מה שבבהמה היינו רק בדבר שאין בו אלא חסרון שחיטה, משא"כ בחלב שאף חלב של גוף הבהמה אסור, אע"כ דבפנים אין שם חלב עליו דכל העובר הוי כחתיכת בשר מן הבהמה הילכך אף שיצא אח"כ לאויר העולם ומקבל שם חלב הוי כחלב חי' ודו"ק, וא"כ ה"ה לכל אבריו שאין שם אבר פרטיי עליהם הילכך אם מקנה האוזן הוי דשלבל"ע דעכשו אכתי ליכא אוזן כלל, שוב ראיתי במחנה אפרים הל' דשלבל"ע סי' א' כתב ג"כ לחלק בין מקנה כל העובר להקנאת האוזן ולא כתב טעם לזה, ועפ"י הנ"ל יובן קצת:

והנה עי' רשב"א קדושין (נ"ד:

) ד"ה הב"ע משמע לכאורה דלא כהפנ"י הנ"ל דאל"כ אמאי לא יוכל להקנות לו הפירות קודם שנעשו סמדר כמו שהם עכשו, אך בחידושי שם כתבתי לחלק דשאני התם דכמו שהם עכשו אינן ראוים לכלום והוי כמפרש על לאחר שיגדילו, דמיא למש"כ התוס' גיטין (מ"ג.) גבי עבד שמכרו רבו לקנס דאפי' מכרו כולו לגמרי הוי כמפרש לקנס משום דאינו שו' כלום אלא לקנס עייש"ה, ועי' נמו"י פ' איזהו נשך ע"ג מש"כ לחלק בין פרדיסא לקרא מבואר ג"כ חילוק זה:

שוב עיינתי בריטב"א קדושין שם וראיתי שכתב בזה"ל, א"נ מקמי סמדר לא חשיבי מידי וכפירות שלא בא לעולם חשיב עכ"ל עיי"ש, ולכאורה אינו מובן מש"כ הטעם דלא חשיבי מידי והי' לו לומר רק דהוי דשלבל"ע, אך עפ"י הנ"ל ניחא דלעולם אם מקנה כמו שהוא עכשיו לא הוי דשלבל"ע, אך שם הטעם דכיון דכמו שהוא עכשו לא חשיבי מידי הוי כמפרש שמקנה על לאחר שיגדילו, ומדוקדק היטב לשון הריטב"א:

והנה הנה"מ שם ס"ק ב' הכריע ג"כ דכשמוכר את העובר כמו שהוא עכשיו מועיל, וסיים לבסוף דמש"כ הקצוה"ח להוכיח מד' התוס' והרא"ש שכתבו דלהקנות אוזן העובר הוי דשלבל"ע לא נראה דשם בלא"ה הי' עצה להקנות אוזן הבהמה, אע"כ לא רצה שיהי' לעכו"ם חלק בגוף הבהמה רק בהולד, ואם הי' מקנה שיהי' לו תיכף חלק בהעובר והוי כהקנה לו אחד מאברי' הדר הו"ל לעכו"ם חלק בגוף הבהמה ויכולין לכוף זא"ז לחלקה בגוד או אגוד או לשוחטה, וזה לא רצה כמו שלא רצה להקנות לו שאר אברי הבהמה עכת"ד עיי"ש:

והנה מש"כ דאם יקנה לו אוזן העובר כיון שקונה אותו תיכף והוי כיש לו חלק בגוף הבהמה יוכל לכופו לחלוק בדין גוד או אגוד, לא זכיתי להבין דגוד או אגוד לא שייך רק כשאין לו חלק מבורר אלא שהוא שותף בכל הדבר, אבל כאן שאין לו שותפות בכל הבהמה רק שהאוזן הוא שלו האיך יוכל לכופו בדין גוד או אגוד לימא לי' שקיל אזנך וזיל, וכדמוכח לעיל בשמעתין דפרכינן לר"ה דס"ל שותפות עכו"ם באוזן פוטר לימא לי' שקיל אזנך וזיל, ואם איתא שהעכו"ם יכול לטעון טענת אגוד הרי יש לו שייכת בכל הבהמה ופשיטא דפטור אליבא דכו"ע, דהא אם יאמר להעכו"ם שקיל אזנך וזיל, יוכל להשיב לו תן לי כל הבהמה ואשלם לך בעד חלקך, אע"כ דבחלק מבורר לא שייך דינא דגוד או אגוד, וכן משמע להדיא בחו"מ סי' קע"א ס"ב, ובסמ"ע שם ס"ק ד' ובט"ז שם:

ועי' ברמב"ם פ"ד מה' בכורות ה"א שמתחילה כתב שם שאם הי' העכו"ם שותף בפרה או בעובר אפי' הי' לנכרי אחד מאלף באם או בולד פטור מן הבכורה, ואח"כ כתב הדין של אבר מיוחד ומבורר דבזה אם אפשר שיחתך חלק הנכרי ולא יופסל חייב בבכורה עייש"ה, הרי דהיכא שאין לו חלק מבורר אף שחלקו הוא מעט מזעיר הוי כאילו הוא שותף בכל הבהמה כולה, וכדין שותפין שכל זמן שלא נחלקו שייך כל הדבר לכל אחד מן השותפין לגמרי אלא דכל אחד קנינו קליש באיכות משום שאין הדבר מיוחד לו, כדמבואר ברש"י גיטין (מ"ז:

) ד"ה טבל וסוטה (מ"ג:

) ד"ה כל, ובר"ן פ' השולח בסוגיא דמשחרר חצי עבדו ועוד בכ"מ אין כאן מקום לפורטן, וזהו אפי' חלקו של אחד מועט משל חבירו, וכמש"כ הרמ"ה בפ"ק דב"ב דב' שותפין בחצר לזה שליש ולזה ב' שלישים אם נפלה שם מציאה חולקין בשוה עייש"ה, אבל כשיש לו חלק מבורר אין לו שייכת בהשאר כלל ופשיטא דלא שייך דינא דגוד או אגוד, אך מס"כ