ראשית בכורים (בכורות) יח

דלמפרע הוא קדוש כדאמרי' בחולין (ס"ט:

) דאם יצא שליש ומכרו לעכו"ם קדוש ואינו מכור כיון דנתקדש למפרע נמצא שמכר דבר שאינו שלו, ויהי' מוכרח לומר דהאו"ז פסק כרבה דמכאן ולהבא הוא קדוש:

ולפ"ז אולי י"ל גם בכוונת התוס' כן דר"מ שהקנה אוזן העובר לא הקנה את האם לעוברה רק אוזן העובר עצמו לכשנולד, היינו כשיצא רק מיעוטו דאז עדיין לא נתקדש, וס"ל בהא כרבה דמכאן ולהבא קדוש, ואפי"ה נענש משום דנראה כמפקיע קדושת בכורה לאחר שחלה דהא המיעוט כבר הוא בחוץ בשעת חלות הקנין, ועוד דלר"ה בכה"ג לא הועילה המכירה כלל, אך פשטות לשון התוס' לא משמע כן, ומחוורתא כמש"כ מתחילה לפרש עפי"ד התוס' כתובות הנ"ל, ובגוף דברי התה"ד הנ"ל צריך להתיישב בעת הפנאי אי"ה:

(שם) באו"ד, אי נמי רב מרי נענש דבימי רב מרי היו בקיאין להטיל מום בבכור קודם שיצא לאויר העולם, ע"כ אסור לעשות ע"י הפקעה, אבל אנן דלא בקיאין בכך מוטב להקנות לעכו"ם קודם שיבוא לידי תקלה עיי"ש, צריך להבין מה הי' סברת רב מרי שהפקיע הקדושה לגמרי:

ונראה לפרש עפי"ד הט"ז או"ח סי' קנ"ד דהיכא שאינו ראוי עוד לקדושה חמורה, מוטב להוריד להשתמש קדושה קלה מלגנוז לגמרי, ולכאורה דברי הט"ז תמוהין מהא דמנחות (ל"ב.) ס"ת שבלה ותפילין שבלו אינו עושה מהן מזוזה לפי שאין מורידין מקדושה חמורה לקדושה קלה, הרי דמוטב לגנוז מלהוריד, אך יש לחלק בין גוף הקדושה לתשמישי קדושה, דרק בנידון הט"ז גבי תשמישי קדושה מוטב להוריד מלגנוז דמשמשין כיון שעיקר קדושתן אינו אלא מפני שעומדין לשמש ע"כ כשאינם ראוין לשמש עוד נחשב שאינם ראוין לקדושה חמורה, אבל גוף הקדושה אן שאינו ראוי לקרות בה הרי קדושתה בעצמותה, שוב מצאתי חילוק זה באבני נזר חיו"ד סי' שע"ו:

והנה גבי בכור שהקדושה החמורה אי אפשר דאיכא חשש תקלה, ומוכרח לעשות אחד מב' אלו, או להטיל מום ולהוריד הקדושה, או למכור לנכרי להפקיע לגמרי, סבר רב מרי דמוטב להפקיע לגמרי דהא הכא גוף הקדושה היא ולא משמשין, והא דנענש משום דלפי האמת אינו כן, דכלל זה הוא רק היכא דכבר חלה הקדושה, משא"כ בזה קודם שיצא לאויר העולם דעדיין לא חלה הקדושה לא חשוב הורדה, וע"כ מוטב להטיל מום שיהי' עכ"פ קדושה קלה:

עוד י"ל באופן אחר בהקדם דברי השיטמ"ק זבחים (ע"ה:

) גבי התפיס בכור לבה"ב מהו שישקול בליטרא, וכ' התוס' שם אי האיסור לשקול בליטרא הוי דרבנן ניחא, אבל בכ"מ מוכח שהוא דאורייתא, ובשיטמ"ק שם כ' לחלק דהיכא דהאיסור מפורש בתורה לא נוכל להתירו מכח סברא, משא"כ באיסור שהוא מצד הסברא אף שהוא ג"כ מה"ת נוכל להתירו ע"י סברא, עייש"ה, וא"כ טעמו של רב מרי כאן הי' דמחמת זה מוטב למכור לנכרי ולהפקיע הקדושה לגמרי מלהטיל מום דאיסור הטלת מום מפורש בתורה, ע"כ אף דיש סברא להתירו כדי שלא יבוא לחשש תקלה כשיולד הבכור תם, מ"מ כל שהאיסור מפורש לא נוכל להתירו מכח סברא, משא"כ באיסור הפקעת הקדושה שאין האיסור מפורש בתורה ואינו אסור אלא מצד הסברא:

ואף דבש"ס מנחות (צ"ט) ילפי' מקרא דויקם משה את המשכן וכו' דאין מורידין עיי"ש, ואין לך הורדה גדולה מזו שמפקיע הקדושה לגמרי, מ"מ אין שם אזהרה ולא לאו, אלא דמוכח משם שהתורה הקפידה בכך אבל האיסור הוא מצד הסברא דהוי זילזול להקדושה ודמיא ממש לאיסור לשקול בליטרא דמוכח לה מקרא בפ"ק דתמורה (ח'.) בהמתה מי שנאכל בתורת בהמתה יצא בכור ומע"ש עיי"ש, ושורש איסור זילזול הקדש אולי הוא מקרא דלא תעשון כן וכו' או משום הטלת מום נגעו בה כמש"כ החינוך מצוה קמ"ד לאיסור מחשב בקדשים שנכלל בלאו דהטלת מום עיי"ש, אבל מ"מ אינו מפורש בתורה] ע"כ כאן שיש סברא להיפוך שלא יבוא לידי תקלה מותר להורידו, והא דנענש רב מרי דהאמת אינו כן הוא משום דהטלת מום קודם שנולד אינו אסור מה"ת אלא דרבנן אסרוהו משום שעומד להתקדש, וא"כ גם זה נחשב רק איסור מצד הסברא דאף דשורש איסור הטלת מום הוא מה"ת, מ"מ מה דאסרוהו חכמים קודם חלות הקדושה הוא מצד הסברא מפני שעומד לחול הקדושה עליו, וכיון ששניהם שקולין מצד הסברא ע"כ מוטב להטיל מום שתשאר לכה"פ קדושת בע"מ, ועוד דאם באנו לדון מכח סברא מסתבר יותר להתיר הטלת מום, וכדמוכח מלשון הרמב"ם פ"ב מהל' בכורות הי"ד דהא דמותר להטיל מום בבכור בזה"ז קודם שיצא לאויר העולם הוא משום שסופו להאכל במומו עיי"ש:

ולכאורה מטעם זה יהי' מותר אף אחר שיצא לאויר העולם, אך החילוק פשוט דלאחר שיצא לאויר העולם כיון דקדושתו הוא מצד ההו' דהוא עכשו קדוש אינו מועיל מה שסופו להאכל במומו, אבל קודם שיצא כיון שמצד עכשו אין לו קדושה רק מחמת סופו, הרי מחמת סופו הוא בע"מ ג"כ דסוף כל סוף עומד שיפול בו מום, וא"כ כל זה רק בהטלת מום דאין לאסור מחמת סופו דאם באנו לדון על הסוף הוא בע"מ ג"כ, משא"כ להפקיע קדושתו לגמרי זה אסור אף קודם שנולד דהא אין סופו שתפקע קדושתו לגמרי ודו"ק:

נמצא דלהפקיע קדושתו לגמרי קשה יותר מלהטיל מום, אלא דבזמן הזה שאין אנו בקיאין בהטלת מום קודם שנולד אף הפקעה לגמרי הותרה מפני חשש תקלה:

ויש להעיר מפ"ב דחלה מ"ג מי שאינו יכול לעשות עיסתו בטהרה יעשנה קבין ואל יעשנה בטומאה, רע"א יעשנה בטומאה ואל יעשנה קבין שכשם שהוא קורא לטהורה קורא לטמאה אבל עיסה פטורה אין לשמים חלק בה ועי' ר"ש שם, ובפיה"מ להרמב"ם שם דאין הלכה כרע"ק, ואף דבפ"ח מה' בכורים הי"א משמע דפסק כרע"ק כבר כתב הרדב"ז דשם קאי לענין חלה בזה"ז שבלא"ה טמאה, אבל לעולם הלכה כת"ק כמש"כ בפיה"מ עיי"ש, הרי אליבא דת"ק דקימ"ל כוותי' מוטב להפקיע מצות חלה לגמרי מלקרות לה שם בטומאה, וכאן אמרי' להיפוך דמוטב להטיל מום בהקדושה מלהפקיע אותה לגמרי:

אך באמת כמה תשובות בדבר. הא') דכאן דנין על שניהם קודם חלות הקדושה היינו קודם שיצא לאויר העולם, ע"כ מוטב להטיל מום מלהפקיע הקדושה לגמרי, משא"כ התם דהפקעת הקדושה היא קודם שבאה לעולם שעושה פעולה שלא יבוא לידי חיוב, אבל קריאת