ראשית בכורים (בכורות) קפח

אתי רק למעט יוצא דופן דבעי' שתלד במקום שמזרעת, אך כיון דגלי לן קרא כאן דשינוי בהנולד חשוב שינוי שהוא נגד הכלל הנ"ל, יש מקום לומר דכאן כשדנין לענין טומאת לידה הוא להיפוך דהיולדת נחשבת נפעל, שהלידה פועלת עלי' שתטמא, [וסברא זו גלי לן קרא כדמצינו בכ"מ עי' תוס' פסחים (ד"צ.) ד"ה החיי'] וא"כ מוכח ממילא דאפי' לא ילדה אלא כעין שהזריעה טמאה, דהא אין כאן שינוי בנפעל שהיא היולדת, וכל זה כשדנין לענין טומאת לידה בזה היא נחשבת נפעל אבל לענין נחלה שדנין רק על הילד הוא להיפוך דיוצא דופן נחשב שינוי בהפועל, רק בתר דידעינן שאינה טמאה לידה וממילא נימול לאלתר מחמת זה חשוב שינוי בנפעל, ואתי שפיר הכל ודו"ק היטב:

(דף מ"ח.) מי שלא בכרה אשתו וילדה שני זכרים וכו', רמ"א אם נתנו עד שלא חלקו נתנו ואם לאו פטורין רי"א נתחייבו נכסים, עי' רמב"ם פי"א מה' בכורים שפסק דאף במת תוך ל' נתחייבו נכסים, ועי' בכ"מ שם שכ' דס"ל דתרי לישני פליגי, דללישנא קמא לר"י אפי' במת בתוך ל' נתחייבו נכסים, ופסק כלישנא קמא, ועי' ב"ח יו"ד סי' ש"ה:

אמנם אכתי קשה איך שייך לומר בתוך ל' נתחייבו נכסים הרי אז לא הי' מוטל עדיין על האב חיוב פדיון כלל, ועי' ריט"א אות ס"ט שעמד בזה וכתב דהרמב"ם אזיל בשיטת רש"י דהא דאין פודין תוך ל' הוא מחשש נפל, וא"כ כשפדה תוך ל' חל אח"כ הפדיון למפרע דאגל"מ שלא הי' נפל, ומחמת זה נחשב שחל החיוב אף תוך ל' עיי"ש שהאריך:

ולפענ"ד הקלושה אכתי קשה חדא דגוף דין זה דלרש"י אם פדה תוך ל' חל אח"כ הפדיון למפרע אינו פשוט כ"כ, ומסתבר יותר דאף רש"י ז"ל מודה דתוך ל' אינו זמן פדיון כלל, ומש"כ מחשש נפל היינו שזה טעם התורה שלא חייבה בתוך ל' משום חשש נפל, ושוב לא פלוג, דאפי' ידעינן ודאי שאינו נפל אינו זמן פדיון כלל, כדמבואר במדרש תנחומא סוף פ' בא דאיתא שם בזה"ל בכור אדם מבן ל' יום חייב לפדותו פחות מכאן נפל עיי"ש, וכשם דבבכור בהמה אפי' קי"ל שכלו חדשיו אינו ראוי להקרבה ולא חשוב ראוי להקרבה למפרע, כדמבואר בר"ה (ד"ז.) ובריטב"א שם באריכות, ה"ה בבכור אדם, רק דזהו טעם התורה, וממילא לא פלוג כדמצינו בכ"מ לא פלוג אף בדאורייתא, אמנם אפי' יהיבנא דלשיטת רש"י חל הפדיון למפרע אכתי לא אתי שפיר הא דנתחייבו נכסים תוך ל' דחיובא ודאי ליכא עד לאחר ל' רק דאם עבר ופדה חל הפדיון למפרע:

אך אנהירנהו לעיינין באבני נזר יו"ד סי' קס"ח שכתב דמשונה מצות פה"ב משאר מצות דבכל המצות כשמת נעשה חפשי מן המצות משום שהיא מצוה דנפשי', משא"כ בפה"ב שהיא מצות הבן עליו אף לאחר שמת מוטל עליו החיוב ונשתעבדו נכסיו למצות הבן, וכדמבואר לקמן (נ"א:

) דיורשין חייבין לפדות לאחר מיתת האב, וא"כ אתי שפיר הא דאף במת תוך ל' נתחייבו נכסים כשהגיע ל':

ואכתי יש בזה מקום עיון נהי דחל החיוב על האב אף לאחר מותו, מ"מ האיך נשתעבדו הנכסים, הא בשעת חלות החיוב אין הנכסים שלו דבשעה שמת נתרוקנו הנכסים ליורשיו, אך י"ל כיון דקימ"ל מלוה ע"פ גובה מן היורשין, דמצוה על היורשין לפרוע חובת אביהם אם שייר נכסים, עי' תוס' כתובות (פ"ו.) ד"ה פריעת ב"ח ובחו"מ סי' ק"ז, ה"ה כאן כיון דהאב מתחייב עכשיו בפדיון בנו מצוה עליהם לפרוע מנכסים שהשאיר:

(שם) בגמ' אלא אמר רבא לעולם שמת לאחר ל' ואי דאיכא נכסי טובא ה"נ דשקיל והכא במ"ע דליכא אלא חמש ודכ"ע אית להו דר"א דמחצה יורשין ומחצה לקוחות ודכ"ע מלוה הכתובה בתורה לאו ככתובה בשטר דמיא ודכ"ע אית להו דר"פ דאמר מלוה ע"פ גובה מן היורשין ואינו גובה מן הלקוחות:

יש להעיר מדברי הירושלמי פ' אלו עוברין ה"ב שני חצאי זיתים בתוך הכלי הכלי מצרף פחות מכאן בטל במיעוטו מהו מיעוטו בטל או מכיון שנראה לבער צריך לבער את כולו עיי"ש, הרי דמספקא להו אף דחצי זית אינו חייב לבער זהו רק כשלא הי' מתחילה אלא חצי זית, אבל אם הי' כזית שלם וחל עליו חובת ביעור שוב זקוק לבער אף אם לא נשאר רק חצי כזית, [ועי' בפ"מ שם דהאיבעיא השני' שם הוא באת"ל ונודע שהרמב"ם פסק כאת"ל], וא"כ גם כאן נימא אף דדרשי' חמש ולא חצי חמש, ואם אין לו רק חצי חמש אינו חייב ליתן לכהן, היינו רק כשלא הי' לו מתחילה רק חצי חמש, אבל אם הי' לו חמש וחל עליו החיוב שוב לא נפקע ממנו אף אם אח"כ לא נשאר רק חצי חמש, וא"כ כאן כיון שקודם חלוקה נשתעבדו כל החמש נימא דאף שלאחר החלוקה לא יוכל לגבות רק חצי חמש יגבה מה שיוכל, כיון דאם אירע כן בחיי האב שמתחילה בשעת חלות החיוב הי' לו חמש ואח"כ נשאר אצלו חצי חמש חייב ליתן:

והנלפענ"ד בזה דלעולם בכל המצות אין נ"מ כלל בין הי' לו מתחילה רק חצי שיעור להיכא דהי' לו שיעור שלם ונאבד מקצתו דכיון דח"ש גבי מצוה לאו כלום הוא, [עי' תוס"י יומא (ל"ט) גבי הצנועין מושכין את ידיהם] אינו חייב לעשות היכא דאין לו רק ח"ש אפי' אם בשעת חלות החיוב הי' לו שיעור שלם, אמנם זהו רק במצוה דרמיא אקרקפתא דגברא שאין המצוה מצד החפץ שיש לו, כמו מצות מצה שאין המצוה מחמת שיש לו מצה, וכן גבי פה"ב אין המצוה מחמת שיש לו חמש סלעים, רק דאם יש לו בן לפדות חייב להשתדל שיוכל לפדותו, הילכך בזה כיון דאין לו רק חצי חמש ואין לו עצה להשתדל אחר חמש שלמין פטור לגמרי כיון דמצוה דרמיא עלי' לא יקיים בחצי חמש מה בצע בנתינתו חצי חמש, משא"כ במצות ביעור חמץ שהמצוה היא מחמת החפץ דמשום שיש לו חמץ חייב לבערו (ולא הוי מצוה דרמיא אקרקפתא דגברא שישתדל אחר חמץ כדי שיהי' לו מה לבער] הילכך כשהי' לו מתחילה כזית חמץ וחל על חמץ זה חובת ביעור, שוב אף אם לא נשאר רק חצי זית חייב לבערו דהא על חצי זית זה חל מתחילה חובת ביעור בשעה שהי' עם חצי זית אחר, וחיוב זה שוב לא פקע, משא"כ גבי מצה שאין לומר דעל ח"ז זה חל החיוב, דשם אין המצוה על מצה זו דוקא, רק על האדם שיאכל זו או אחרת וכמש"כ הריב"ש סי' שמ"ז לחלק בין בגד של שותפין לענין ציצית לסוכה של שותפין דלעולם אף שותפות חשוב שלו, אלא דאינו שלו כ"כ כמו דבר המיוחד לו לבדו, הילכך בציצית כיון דהחיוב הוא מחמת הבגד חייב מפני המקצת שלו, משא"כ בסוכה דהוי מצוה דרמיא אקרקפתא דגברא, ואין החיוב מחמת חפץ זה, הילכך כשחייבתו תורה בסוכה שכולה שלו איך יפקיע עצמו מחיובו ע"י מקצת שלו, עיי"ש והדברים עתיקים, ולפי"ז