ראשית בכורים (בכורות) קפז

וה"ה לכהן שיש לו בן חלל כיון דיש לו אב והוא פטור הוי כאילו פדה אותו, ודו"ק:

(שם) תוד"ה הבן, וכו', וי"ל דלא דמי האי בן לאשה דלא שייך בה בשום אב פדיון כל אבל הכא אם הי' לו אב ישראל חייב לפדותו, עיקר החילוק הוא דהכא אין מניעת הפדיון מצד הבן דהוא חייב בפדיון, רק שעל אביו אין להטיל החיוב מפני שהוא כהן וזיכה בעצמו בפדיונו, משא"כ באשה דהאב ראוי לפדות אלא שהמניעה היא מצדה דלאו בת חיובא היא כלל, וראיתי בחלקת יואב אה"ע סי' ג' שרצה להביא ראי' מדברי התוס' אלו לשיטת החמ"ח אה"ע סי' ה' דאם נעשה הכהן פצוע דכא נתבטל ממנו כל קדושת כהונה, וא"כ גם כאן י"ל דמשכחת לה שיתחייב בפדיון אילו נעשה פ"ד תוך ל', ובזה ניחא מש"כ התוס' דאם הי' לו אב ישראל הי' חייב לפדותו כלומר דגבי זה האב עצמו משכחת שיהי' ישראל עכתו"ד עיי"ש:

ולפענ"ד זה אינו מוכרח דאף אי לא הי' משכחת שיעשה ישראל אתי שפיר חילוק התוס' כיון דהמניעה אינו מחמת הבן רק מחמת האב, ואם באנו לחפש מציאות שיתחייב לפדותו בפועל, יש למצוא מציאות יותר קרוב, והוא לפימש"כ הרמב"ם בפיה"מ פ"ג דסוטה מ"ז דכהן שנשוי אשה הפסולה לכהונה נעשה חלל גמור כל זמן שהיא תחתיו ואינו מדור הנאה ממנה, וא"כ כאן שיש לו בן חלל הרי נשוי אשה פסולה ואף הוא עצמו נתחלל מקדושת כהונה, ולכאורה קשה אמאי פטור מפדיון, וע"כ לומר דכאן מיירי שגרשה או שהדיר הנאה ממנה תוך ל' ללידת הבן, וא"כ בפשיטות משכחת לה שיתחייב בפדיון אם לא ידיר הנאה ממנה ויחזיק אותה כבתחילה:

ראיתי בריט"א אות ס"ד הביא דברי הירושלמי דמקיים מצות פו"ר בבן ממזר, ומה שהקשה הרדב"ז ע"ז הא הוי מצהבב"ע והאריך בזה דאף בשוגג הוי מהבב"ע, אך משכחת לה באונס עיי"ש, ולפענ"ד יש להעיר דלא שייך מהבב"ע אלא כשקיום המצוה הוא רק בשעת העברה ואח"כ כבר נשלמה ואזדא לה, משא"כ במצות פו"ר דהמצוה נמשכת כל זמן מציאות הבנים בעולם, אפשר שאם עשה תשובה אח"כ והבנים עדיין בעולם חלה אז המצוה, דהא קימ"ל כריו"ח דאם היו לו בנים קודם שנתגייר ונתגייר קיים מצות פו"ר, הרי דאף דבשעת לידת הבנים לא הוי מצוה מ"מ כיון שנתגייר ועדיין הבנים בעולם חלה אז המצוה וא"כ ה"ה בזה, ואף דאמרי' בחגיגה (ד"ט.) איזה מעוות שלא יוכל להתקן זה הבא על הערוה והוליד ממנה ממזר, לאו היינו דאינו מועיל תשובה אלא דטפי בושתו ניכר שהממזר נראה לעולם, כמש"כ התוס', וכמה שביאר המהר"ל בנתיב התשובה פ"ה עיי"ש וא"כ אפשר לאוקמי דברי הירושלמי בשעשה תשובה אך בתניא לקו"א פ"ז משמע להיפוך עיי"ש:

(שם) בגמ' יוצא דופן והבא אחריו שניהם אינם בכור לא לנחלה ולא לכהן, ראשון לנחלה לא וילדו לו בעי', פירש"י וילדו לו בעי' דרך לידה, ובתוס' הקשו הא בפ' יוצא דופן לענין טומאת לידה ילפי' מדכתיב אשה כי תזריע וילדה עד שתלד במקום שמזרעת אבל מלשון לידה לא משמע כלל לאפוקי יוצא דופן עיי"ש:

ונלפענ"ד ליישב קו' התוס', דהנה לכאורה קשה לפי הכלל שמבואר בפתיחה לס' אגלי טל דענין כלאחר יד משכחת לה בשני אופנים, אם הוא שינוי באיכות הנפעל זה מצינו בכמה מקומות דשלא כדרך לאו כלום היא, אך אם אין שינוי רק באיכות הפועל אבל בנפעל ליכא שום שינוי כגון הכותב בשמאל ומאמן את ידיו לכתוב כראוי, רק לענין שבת פטור משום דכתיב מלאכת מחשבת, אבל בעלמא כל כה"ג חשוב כדרך והדברים עתיקים עייש"ה, ולפי"ז קשה מה שפירש"י כאן דיוצא דופן נתמעט מדכתיב וילדו דמשמע דרך לידה הרי כאן ליכא שינוי באיכות הנפעל היינו בגוף הולד, רק באיכות הפועל:

אך עי' שבת (קנ"ה.) כל שאין אמו טמאה לידה אינו נימול לשמונה שנאמר אשה כי תזריע וגו', ופירש"י כגון יומא דופן וכו' אין ממתין עד שמונה אלא נימול מיד, וא"כ יש שינוי בין ולד היוצא דרך רחם לולד היוצא דרך דופן, דהיוצא דרך רחם אינו נולד ערל, דערלה שלא בזמנה אינו ערלה כלל כדאיתא בפ' הערל (ע"א.) דמותר לסוכו בשמן של תרומה אבל היוצא דופן כיון דנימול מיד הרי שם ערל עליו משעה שנולד, ואין לך שינוי הגוף גדול מזה, שכל הולדות הנולדים כדרכן אינם ערלים, וזה הוי ערל [ועי' תוס' פסחים (ס"ט:

) ד"ה האי ודו"ק], וא"כ שפיר פירש"י ז"ל דלא הוי דרך לידה דהא יש שינוי באיכות הנפעל מפני שנולד ערל, אך כל זה רק בתר דגלי קרא דיוצא דופן אין אמו טמאה לידה וממילא אינו נימול לשמונה, ונחשב שינוי בהנפעל, ע"כ לא הוי דרך לידה, אבל לולא דגלי קרא התם דאין אמו טמאה לידה והי' בדין שנימול לשמונה לא הי' נחשב שינוי בנפעל ולא הי' אפשר למעטו מלשון וילדו, דאף זה דרך לידה, ומיושב קו' התוס' דגבי טומאה א״א למעט יוצא דופן מלשון וילדה דאף זה דרך לידה, רק בתר דגלי קרא דאם לא ילדה במקום שמזרעת אינה טמאה ומחמת זה אינו נימול לשמונה ונחשב ערל משעת לידה וא"כ שוב הוי שינוי בהנפעל, ושפיר אפשר למעטו כאן מלשון וילדו, והתוס' שהקשו על רש"י בזה, אפשר דס"ל שאין הלכה כר' אסי בשבת שם, אלא אף יוצא דופן נימול לשמונה וכמש"פ הרמב"ם, אך רש"י ז"ל תפס לעיקר כר' אסי ואתי שפיר הכל:

והנה לכאורה עלה בלבי דכל יוצא דופן נחשב שינוי בנפעל אפי' למ"ד דנימול לשמונה, והוא עפי"ד הש"ס תמורה (י"ז) דחשוב יוצא דופן בין הנך שאין במינם קרב, וברש"י ותוס' שם דכמו דטומטום ואנדרוגינוס בריות משונות כך יוצא דופן כיון דתהי בי' אינשי הוי כאילו לא קרב במינו עיי"ש, הרי דמחמת זה דתהי בי' אינשי נחשב כברי' משונה, וכאילו ניכר בו לעולם השינוי בגופו וא"כ הוי שינוי בהנפעל, [ועי' דוגמא לזה בתוס' עירובין (ד"ה:

) ד"ה ארבע דכשהועמד לשם לחי יש קול ואיכא היכירא ודו"ק], אך יש לדחות דא"כ אף הכותב בשמאל ומאמן את ידיו לכתוב כתב מיושר כאילו כתב בימין, ג"כ תהי בי' אינשי, ואמאי לא נחשב שינוי בנפעל, אע"כ כיון דלא הוי שינוי באיכות הנפעל בעצם, אלא דתהי בי' אינשי מחמת שינוי של הפועל לא נחשב שינוי בנפעל, וה"ה בזה, ודו"ק:

והנה עי' נדה (ד"מ.) דר"ש יליף מאשה כי תזריע וילדה דאפי' לא ילדה אלא כעין שהזריעה, ובתוס' שם דלרבנן תרתי ש"מ עיי"ש, ולכאורה הוא היפוך הכלל הנ"ל דבעלמא שינוי בפועל לא נחשב שינוי רק בנפעל, וכאן אם ילדה כעין שמזרעת שנתמחה הולד ויש שינוי בהנפעל הוי לידה, ויוצא דופן דליכא שינוי רק בהפועל לא הוי לידה, ועוד כיון דאיצטרך קרא לילדה כעין שמזרעת מנ"ל למעט יוצא דופן, ואולי י"ל דקרא