ראשית בכורים (בכורות) קפג

ועי' בתוס' כאן ד"ה והא הביאו דברי הש"ס יבמות דשם נאמר בלשון אחר דמעיקרא נמי בני פו"ר נינהו, וכתבו דאין הכוונה שהם בני חיוב פו"ר דהא בסנהדרין מוכח דלא מיפקדי, אלא כלומר דהזרע מתייחס אחריו והיינו עבד לי' שבת עיי"ש, אך ברש"י יבמות שם מפרש שהם בני פו"ר ממש שכתב בזה"ל ב"נ בני פו"ר נינהו דכתיב ויאמר להם פרו ורבו עיי"ש, ולכאורה קשה טובא הא מצות פו"ר ניטלה מהם בשעת מתן תורה, אך לפימש"כ ניחא דאף שניטלה מב"נ מ"מ לא נוטלה מג"ת ומגר שמל ולא טבל, וכיון שהי' בר חיובא בפו"ר בין מילה לטבילה ואז נתיחסו הבנים אחריו וקיים מצות פו"ר ממש, שוב מועיל מה שנשאר לאחר גמר הגרות רושם המצוה, היינו שבת, אבל לולא זאת לא הי' מועיל כלל כיון שלא קיים בשום פעם, וא"כ פירש"י הנ"ל מתאים עם דברי התוס' שם ד"ה ריו"ח, ודו"ק היטב:

(שם) בגמ', עכו"ם לאו בני נחלה נינהו פירש"י לירש את אביהם נכרי אחר שנתגיירו, וקשה הא בזה אין הטעם משום דלאו בני נחלה, אלא משום גר שנתגייר כקטן שנולד אבל בלא"ה בר נחלה הוא דהא נכרי יורש את אביו וכמה שהק' בתוס', ועי' רש"י יבמות (ס"ב.) שפירש לאו בני דין נחלה נינהו דבת כבן ובכור כפשוט אבל ירושה נהגא בהו ועי' בס' צאן קדשי שהבין דדברי רש"י ז"ל סתרי אהדדי ומחמת זה הגיה כאן גירסא אחרת אך אין בזה כדי שביעה דגם דברי רש"י ביבמות צריכין ביאור וצריך להבין מאי נ"מ לענין זה אם הבת כבן, ולא הו"ל למימר אלא דלא נהגא בהו נחלת בכורה כפי' התוס', וביותר תמוהין כאן דברי רבינו גרשום שכתב בזה"ל בגיותן לאו בני נחלה נינהו דאין אב לעכו"ם עיי"ש, וקשה טובא הא קימ"ל עכו"ם יורש את אביו הרי דיש לו אב לענין ירושה, ואי"ל דכוונתו על לאחר שנתגייר דהא בפי' הב' מפרש כן, הרי דבפי' הא' מעוטף כוונה אחרת:

ולולא דמסתפינא הייתי אומר דהנה עכו"ם רחמנא אפקרי' לזרעי' עי' יבמות (צ"ח.) דאפי' ב' אחין תאומין שבאין מטפה אחת לא חשיבי אחין מן האב, ואעפי"כ לענין ירושה גלי קרא דעכו"ם יורש את אביו, וע"כ הטעם דהא דאפקרי' לזרעי' לא שייך רק כשדנין לענין דבר של תורה כגון לענין עריות וכיו"ב, אבל כשדנין לענין דבר הרשות כמו לענין ירושת ממון לא שייך אפקרי' לזרעי', דהא באמת זרעו הוא אלא דרחמנא אפקרי', כלומר שעפ"י תורה אינו זרעו וזהו רק כשדנין לענין דבר תורה, אבל לענין דבר הרשות מעמידין על העצם והטבע, וזהו מש"כ התוס' לעיל (מ"ו.) ד"ה נתגיירה בזה"ל, דבעודו מצרי חשוב אביו גבי נחלה ולא אמרי' רחמנא אפקרי' לענין זה לזרעו עכ"ל עיי"ש, פי' לענין זה דווקא כנ"ל, וא"כ לכאורה קשה אמאי גר אינו יורש את אביו נכרי, ומה בכך דגר שנתגייר כקטן שנולד דמי, הא בעצם אינו כקטן שנולד אלא מחמת התורה שהדת מפסיק ביניהם [וכדמבואר מהא דנכרית שהיו לה בנים בגיותה ונתגיירה וילדה בנה אינו בכור לכהן מפני שאינו פטר רחם הרי דלענין עצם הגוף לא שייך לומר כקטן שנולד] וא"כ כשדנין לענין ירושה של ממון דהני דבר הרשות אינו כקטן שנולד, אך הטעם בזה דאף שירושת נכרי היא דבר הרשות מ"מ בישראל אף ירושה היא ענין של תורה, וזהו מה שפירש"י ביבמות שם בנכריותו לאו בני דין נחלה נינהו דבת כבן ובכור כפשוט אבל ירושה נהגא בהו עיי"ש, פירוש, דבישראל אף הנחלה הוא דין של תורה דהא חזינן שהתורה נתנה בה גבולין, דבת אינה יורשת במקום הבן ובכור נוטל פי שנים, אבל בנכרים שהירושה היא דבר הרשות דאין בהם דיני נחלה, הכל שוין, ומדוקדק נמי הלשין אבל ירושה ״נהגא״ בהו, כלומר דהירושה אצלם אינה דין של תורה רק כמנהג בעלמא *):

וא"כ דברי רש"י ביבמות שם מתאים עם מה שפירש כאן, דשם כתב דנכרי אין לו דין נחלה, כלומר שאין ירושתו עפ"י תורה רק עפ"י טבע סדר העולם, וכאן פירש שאינם בני נחלה לירש את אביהם נכרי אחר שנתגיירו, והוא ג"כ מטעם זה דכיון שנתגייר ונעשה ישראל הרי ירושת ישראל היא ירושה תוריית ומצד התורה אינו אביו, אבל לולא זאת, היינו אם הי' הדין שאף ירושת ישראל אינו ענין תוריי רק ענין רשות הי' יורשין אף לאחר שנתגיירו, דלא הי' שייך בזה גר שנתגייר כקטן שנולד, נמצא שאין כאן סתירה ואתי שפיר הכל:

ופי' הראשון שברבינו גרשום לאו בני נחלה נינהו דאין אב לעכו"ם, יש לפרש ג"כ בסגנון הנ"ל *) הגה״ה ועי' רש"י פ' תולדות עה"פ ויתן לך האלקים אם ראוי לך יתן לך אבל לעשו וכו', ועי' במדרש שם יתן לך אלהותא ופי' כ"ק אדמו"ר זצללה"ה בס' שם משמואל עם הברכה יתן נמי אור אלקי דישראל באמצעית הברכה, יש לו חיבור לאלקות דכל מתנה היא חיבור הנותן והמקבל, וע"כ בעבי לא נאמר לשון מתנה שלא יהי' לעשות שום חיבור ח"ו, וזהו הפירוש של יתן ויחזור ויתן השפעה תמידית שגורם חיבור תמיד עכתוד"ק ז"ל עיי"ש, וזהו כוונתי במש"כ דירושה של ישראל יש בה ענין תוריי היינו השפעה אלקית ומה שפירש"י דישראל יש בהם דין נחלה משא"כ בב"נ מתאים עם פירש"י הנ"ל, אם ראוי לך יתן לך היינו דבישראל דנין מי הוא הראוי לקבל ההשפעה, וע"כ קבעה תורה גם בהירושה גבולין וחילוקי דינים, ועי' רשב"א נדרים (ל"ד:

) ד"ה א"ל דהא דהמדיר את בנו מנכסיו אם מת יירשנו משום דלא מן המוריש באה לו נחלה אלא שהתורה זכתה לו עיי"ש, והטעם כנ"ל כיון השפעת ישראל הוא בבחי' יתן ויחזור ויתן שמקבל בכל רגע מחדש, ע"כ כשפסק כח המקבל אין לו שייכות לאותו ממון, אלא דמשפיעים עתה מחדש ליורשיו [ומ"מ אין זה סותר למש"כ בתוס' גיטין (י"ג.) ד"ה והא בשם ר"ת דמכחו יורשין עיי"ש, דמה שזכתה תורה, להם דוקא, הוא מפני שהם בניו או קרוביו] ודו"ק:

ואולי זהו מה שפירש"י פ' ויצא ל"א פי"ד כלום אנו מיחלות לירש מנכסי אבינו כלום בין הזכרים עיי"ש, ולכאורה הוא סתירה למה שפירש"י ביבמות שם דבנכרים הבת יורשת במקום בן. אך לפי הנ"ל אתי שפיר דמה דיורשות במקום זכרים הוא מפני שירושתם באה מכח המוריש, דהשפעת הנכר אין לה חיבור עם הנותן שתתחדש הנתינה בכל שעה כנ"ל, ומצד המוריש הכל שוין, וכיון שירושה כזו אינה מתנת אלקים לא רצו ליהנות מזה כמש"כ בס' שם משמואל דק"ב:

ע"מ שאמר יעקב ללבן לא התן לי מאומה, דמשום שהנותן עם המקבל יש להם חיבור יעקב לא רצה להתחבר כלל אל לבן. ומה"ט נמי מאנו בירושתו דבנכרים הירושה אינה מפני שהתורה זכתה לו [פי' שאינה מתנת אלקים] אלא מחוברת עם המוריש והן לא רצו להתחבר אל לבן כלל: