ראשית בכורים (בכורות) קפב

כאינו מצווה ועושה וג"ת נידון כמצווה ועושה, הרי כמש"כ דענין הקבלה הוא שמקבל ע"ע ז' מצות אלו בתורת ישראל ע"כ נחשב כמצוו' ועושה:

והנה ביבמות (ס"ג:

) ר"א אומר כל יהודי שאינו עוסק בפו"ר כאילו שופך דמים, הרי דמצות פו"ר הוי ענף דשפיכות דמים כמו דחילול שבת הוי ענף דע"ז, ועי' תוס' סנהדרין (נ"ט:

) ד"ה והא דב"נ שאינו מצווה על פו"ר אינו מצווה על השחתת זרע, והטעם בזה דאף שעל שפ"ד גם ב"נ מיזהר, מ"מ משונה אזהרת שפ"ד דישראל משל ב"נ דגבי ישראל אף פו"ר והשחתת זרע בכלל שפ"ד מפני שז' מצות שלהם הם עם הענפין כנ"ל, וא"כ ג"ת שמוזהר על שפ"ד כמו ישראל מצווה ג"כ על פו"ר והשחתת זרע המסתעפים מזה:

ולפי"ז מובן שיטת רש"י ותוס' יבמות (י"ב:

) דאשה מצווה על השחתת זרע, ולכאורה הא כתבו התוס' בסנהדרין שם דמי שאינו מצווה על פו"ר אינו מצווה שלא להשחית זרע, אך לפי הנ"ל ניחא דמצות פו"ר חוץ מזה שהיא מצוה מצד עצמה, היא ג"כ ענף דשפיכות דמים גבי ישראל, וכיון שאשה מוזהרת על שפ"ד כאיש, ע"כ מצווה ג"כ על השחתת זרע דהוי ענין שפ"ד, והא דאינה מצווה על פו"ר, הוא משום דמיעטה הכתוב בפירוש מדכתיב וכבשוה ואשה אין דרכה לכבוש, אבל בהשחתת זרע דלא שייך טעם זה שפיר מוזהרת כאיש מתורת ענף דשפ"ד, ולשיטת ר"ת שם שאף על השחתת זרע אינה מוזהרת, יהי' מוכרח לומר כיון דשניהם ענין אחד הם כשם שמיעטה הכתוב מפו"ר נתמעטה ג"כ מהשחתת זרע:

ועי' תוס' נדה (י"ג.) שהקשו על שיטת ר"ת הא הוקשו לאיש לכל עונשין שבתורה, ותירצו דלא שייך בהן השחתת זרע משום דמזריעות מבפנים עיי"ש, ולכאורה אינו מובן הקושיא מה בכך דהושוו לכל עונשין הרי אין זה איסור בפני עצמו רק שמסתעף ממצות פו"ר, וכיון דאינן מצוות במ"ע דפו"ר ממילא לא שייך בהם עונש דהשחתת זרע, תדע דבפסחים (מ"ג) איצטרך ריבויא דכל לרבות נשים לאיסור חמץ דס"ד לפוטרן משום דכל שאינו בקום אכול מצה אינו בב"ת חמץ, הרי דאף דהוקשו בכל עונשין לאיש מ"מ כיון שתלתה תורה איסור חמץ במצות מצה סד"א שאינן מוזהרות על החמץ כמו שאינן מצוות על מצות מצה אי לאו דריבה אותן הכתוב, וכ"ש בזה דהשחתת זרע אינו מפורש כלל בתורה ומסתעף רק ממצות פו"ר א"כ אשה. שאינה מצווה בפו"ר אינה מוזהרת שלא להשחית זרע, אך עפ"י הנ"ל ניחא דאיסור השחתת זרע אינו מסתעף ממצות פו"ר בלבד אלא אף מאזהרת שפ"ד, וכיון דהוקשה בשפ"ד לאיש הדין ניתן שמוזהרת גם על השחתת זרע כנ"ל:

[ועי' ב"ש אה"ע סי' א' סק"ב הוכיח מד' התוס' דאשה מצווה אשבת ולפי הנ"ל יובן דהוי ענף דשפ"ד אלא דמפו"ר נתמעטה משום דלאו בת כיבוש היא, אבל ביתר הענפין חייבת] ולפי"ז גר תושב שמוזהר על שפ"ד כישראל מצווה על פו"ר ג"כ מכח ענף דשפ"ד דהא בר כיבוש הוא, ואע"ג דאמר ר"א כל יהודי שאינו עוסק בפו"ר וכו' בלשון ״יהודי״ לא בא לשלול רק ב"נ אבל לא גר תושב, עי' מגילה (י"ג) כל הכופר בע"ז נקרא יהודי, וכיון דג"ת כופר בע"ז נכלל שפיר בלשון זה:

ויש לדון עוד מטעם אחר לחייב ג"ת בפו"ר לפימש"כ בס' אבני מלואים סי' א' בטעם דעבד מצווה על פו"ר (כדמוכח בתוס' ריש חגיגה] משום דב"נ קודם מתן תורה היו מצווין, רק כיון דלא נשנית בסיני לישראל נאמרה ולא לב"נ הילכך אף שניטלה מב"נ נשארה אצל עבדים דאצלן לא נגרעו מצות ע"י מתן תורה אלא אדרבה נתוספו, ואיך אפשר לומר דמה שהי' להם מכבר ניטל מהם עכתו"ד שם עיי"ש, וא"כ ה"ה לגר תושב דלא נגרע ממצות ע"י מתן תורה אלא אדרבה נתוסף דהא מצווה על השבת כישראל ביו"ט ע"כ נשארה אצלו מצות פו"ר כבתחילה:

ואם כנים הדברים דג"ת מצווה על פו"ר, י"ל דה"ה בגר שמל ולא טבל דלא גרע מגר תושב כמש"כ התוס' ע"ז (ס"ד:

) ד"ה אין, ועי' אבני נזר חיו"ד סי' שנ"א שהוכיח מדברי הזוה"ק דגר שמל ולא טבל מצווה על השבת, ובתוס"י יבמות (מ"ח.) דכיון שקבל עליו להתגייר שוב לא שייך גבי' דין נכרי ששבת חייב מיתה ואף דדעת הר"ן בע"ז שם ובפ' ר' ישמעאל דגר שמל ולא טבל גרע מגר תושב, אך אנא אמינא כאן לשיטת התוס']:

ולפי"ז יש להבין דברי התוס' יבמות (ס"ב) הנ"ל שכתבו אע"ג דלענין כמה דברים אמרו גר שנתגייר כקטן שנולד מ"מ מסתברא לי' לריו"ח הכא כיון דבנכריותו קיים דזרעו מיוחס אחריו באותה שעה מפטר נמי כשנתגייר עכ"ל, פי' בנכריותו קיים הכוונה בין מילה לטבילה דאז חל עליו מצות פו"ר, ובאותה שעה קיים בהבנים שהוליד קודם מילה, דאז אכתי מתיחסים עליו דהא לא נעשה כקטן שנולד עד אחר הטבילה, וע"כ גם לאחר שטבל אף שעכשיו שוב אין הבנים מתיחסים אחריו, מקיים מצות פו"ר כיון דעכ"פ אכתי נשאר חלק ורושם מהמצוה היינו שבת דלענין שבת לא בעי' שהבנים יתיחסו אחריו כדמבואר בתוס' גיטין (מ"א.) ד"ה לישא עיי"ש, [ולא דמי להיו לו בנים ומתו דלא קיים מצות פו"ר לריו"ח, דשם לא נשאר שום רושם מהמצוה]:

וא"כ מיושב קושית הטו"א ר"ה (כ"ח.) דהא דמצוה שעשה בשעת פטור אינו עולה על שעת חיוב זהו דוקא באופן שכתב הרמב"ם דאם אכל מצה בהיותו שיטה ואח"כ נתפקח, דשם איכא תרתי לריעותא, דל חל שם מצוה מעולם באכילה זו, ואחר שנתפקח ונעשה בר חיובא לא נשאר אף רושם מהמצוה, משא"כ בהיו לו בנים קודם שנתגייר דיש שם תרתי לטיבותא חדא דבין מילה לטבילה נעשה בר חיובא, ובאותה שעה קיים מצות פו"ר מחמת מציאות הבנים בעולם והתיחסותם עליו, ועוד דאף לאחר גמר הגרות שאז שוב אין מתיחסים עליו מ"מ נשאר רושם המצוה, היינו מצות שבת שהיא חלק מצות פו"ר, דבזה אין קפידא במה שאין מתיחסים עליו כנ"ל, וכדמצינו סברא כזו בריטב"א כתובות (י"א.) ובשיטמ"ק שם בשם הרשב"א בהא דגר קטן מטבילין אותו ע"ד ב"ד, שהקשו אמאי נקט מטבילין ולא נקט לין, ותירצו דלרבותא נקט טבילה משום דמילה דין הוא שתעלה לו לכשיגדיל ויתרצה דישנה בעולם בשעת רצינו, אבל טבילה דבשעת רצונו אינו בעולם אימא לא עכ"ל עיי"ש, הרי דאף שאינו מל עצמו עכשיו, מ"מ כיון שנשאר רושם המילה נחשב כאילו פועל כן בשעה שהגדיל, וה"ה כאן דמה שנשאר מצות שבת שהוא חלק ורושם מהמצוה מילתא היא, ועולה לו לאחר שנתגייר מחמת שקיים כבר, וזהו מה דאמרי' בגמ' כאן אבל בהא אימא מודה לי' לר' יוחנן דלא תוהו בראה לשבת יצרה, פירוש דזהו טעמו של ריו"ח משום דעכ"פ נשארה מצות שבת שהוא חלק המצוה: