ראשית בכורים (בכורות) קפא

ל"ש כקטן שנולד כנ"ל, אך כבר הרגיש בזה הלח"מ פ"ב מה' מחו"כ ה"ג וביאר שם דדעת הרמב"ם כגירסת רש"י בנזיר דבראי' שני' דזיבה מטמא אף תוך מעל"ע דקרי, דלא תלינן בקרי אלא בחולשת הזיבה ראשונה, ובגר שנתגייר אף שאין לתלות בזיבה ראשונה, תולין בחולשה של קבלת עול מצות ולא בקרי עיי"ש, ואפשר דה"ה לענין דם טוהר דמחמת קבלת עול מצות יש לתלות טפי בוסת של עכשיו, אך לפי' הר"ש והרע"ב במס' זבים שם יהי' מוכרח לפרש דדם טוהר גזיה"כ הוא [ולא כטעמו של הספורנו] והגזיה"כ הוא רק אחר לידה טמאה ולא אחר לידה שבנכריותה, והא גופא קמ"ל הש"ס כאן דדם טוהר אינו מצד הטבע אלא מגזיה"כ:

(שם) תוד"ה מ"ט וכו', דאפי' ריו"ח לא פליג דהא דקאמר לנחלה משום דקסבר דפדחת נמי הוי הכירא וכו') עי' ריט"א אות ס' שהוציא מכאן דביציאת רובו בלא ראשו לא חשוב בכור לנחלה אליבא דכ"ע כיון דאף ר' יוחנן בעיא הכירא אלא דס"ל דאף בפדחת גרידא שייך הכירא, וא"כ ביציאת רוב גופו דלא הוי הכירא אינו בכור לנחלה, והקשה ע"ז מספרי ותוספתא בבכורות פ"ז זה הכלל כל שיצא ראשו ורובו בחיים פוטר את הבא אחריו מן הבכורה עיי"ש, ואפי' אי נימא דראשו או רובו קתני, קשה הא ברובו ליכא הכירא כנ"ל עכתו"ד ז"ל:

ולפענ"ד נראה ליישב עפי"ד הש"ס יבמות (ק"כ.) אין מעידין על השומא ר"א בן מהבאי אומר מעידין, ומוקי לה רבא דכ"ע סימנים מדאורייתא הכא בשומא עשוי' להשתנות לאחר מיתה קמיפלגי עיי"ש, הרי לפי אוקימתא זו לענין בכור לנחלה דנשאר בחיים לכ"ע יש היכר ע"י שומא וסומכין עלי' בדאורייתא, וא"כ אתי שפיר הא דתוספתא דביצא רובו משכחת לה דהוי בכור לנחלה דהא יציאת רובו חשוב לידה, ואי משום דבעי' הכירא הא משכחת לה כשיש לו שומא על גופו דעי"ז יכירנו:

הנה בש"ס ב"ב (קכ"ו:

) טומטם שנקרע ונמצא זכר אינו נוטל פ"ש דאמר קרא והי' הבן הבכור וגו' עד שיהא בן משעת הוי', משמע דבעי' שיהא ניכר שהוא בן בשעת לידה דהא בטומטום ג"כ החסרון מפני שלא נודע מהו, וא"כ לכאורה קשה איך הוי בכור לנחלה ביציאת ראשו הרי אז אינו ניכר אם הוא זכר או נקבה, ודמיא לטומטם שהוא זכר וזכרותו מכוסה, ומוכרח לומר דאף דבעי' שיהי' בן משעת לידה מ"מ היכר בן לא בעי' בשעת לידה רק היכר ולד, דגבי והי' הבן. לא כתיב לשון היכר, רק שיהי' בן בעצם, וטומטם אינו נחשב בן לא מבעיא להסוברים טומטם ברי' בפ"ע עי' רשב"ם שם (ק"מ:

) ד"ה יורש] אלא אפי' להסוברים דטומטם הוי ספק זכר ספק נקבה מ"מ כיון שיש חסרון בגופו שמחמת זה לא נודע אפי' לאחד בסוף העולם אם הוא בן לא חשוב בן בשעת לידה, כיון דאי אפשר לדון בו אז תורת בן כלל ונחשב שאינו ראוי לירושת בכורה אז, משא"כ ביצא דרך ראשו דאף שבשעת חלות הלידה אינו נראה זכרותו מ"מ אין זה מחמת חסרון בגופו אלא מפני שהוא מכוסה עי' ע"ז (מ"ז.) התם מעיקרא בהמה והשתא בהמה דשא הוא דאחיזא באנפה ועי' ר"ן ביצה פ' המביא בהא דבית שהוא מלא פירות ונפחת נוטל ממקום הפחת דהפירות לא הוי מוקצה משום דליכא חסרון בגופם עיי"ש ועוד דכאן כיון דעומד ממילא להתגלות הוי כאילו כבר נתגלה זכרותו דבעומד דממילא כ"ע מודו כמש"כ הח"ס חיו"ד סי' רנ"ו:

(דף מ"ז.) בגמ' היו לו בנים קודם שנתגייר ונתגייר ר' יוחנן אמר קיים פו"ר, ידוע קושית הטורי אבן ר"ה (כ"ח) מהא דמבואר שם דמצוה שעשה בשעת פטור אינה עולה לו על שעת החיוב ואיך יצא י"ח בהבנים שהיו לו בגיותו שאז לא הי' בר חיובא, והמנח"ח מצוה א' תירץ דשאני מצוה זו שפעולתה נמשכת כל זמן שהבנים חיים וקיימים דאם היו לו ומתו לא קיים, וא"כ נחשב כאילו מחדש המצוה בכל שעה עיי"ש, אולם אכתי קשה הא מצות פו"ר אינו מקיים רק כשהבנים מתיחסים אחריו כמבואר בתוס' גיטין (מ"א:

) ובכ"ד דמה"ט ח"ע וחב"ח אפי' אם הי' מותר בשפחה לא הוי מקיים מצות פו"ר דאין הבנים מתיחסים אחריו, וא"כ אין המצוה נמשכת כלל דהא לפי מצבו של עכשיו שאין הבנים מתיחסים אחריו אין כאן מצות פו"ר, עוד יש מקום עיון בזה בדברי התוס' יבמות (ס"ב.) שכתבו בזה"ל אע"ג דלענין כמה דברים אמרו גר שנתגייר כקטן שנולד דמי מ"מ מסתברא לי' לריו"ח הכא כיון דבנכריותו קיים דזרעו מיוחס אחריו באותה שעה מפטר נמי כשנתגייר עכ"ל, ואינו מובן מש"כ דבנכריותו קיים הרי לא הי' מצווה אז על מצות פו"ר, ואיך שייך לומר שקיים אז מצות פו"ר:

ולחומר הנושא, נלפענ"ד כך, דהנה מקום יש בראש לומר דגר תושב מצווה על פו"ר, והוא עפי"מ דאיתא בש"ס כריתות (ד"ט.) דגר תושב מצווה על השבת כישראל בחוה"מ, רע"ק אומר כישראל ביו"ט, וצריך להבין הא ג"ת אינו מוזהר רק על ז' מצות דב"נ ומה שייכות יש לו לשמירת שבת הרי אדרבא נכרי ששבת חייב מיתה, אך י"ל דהנה בפ' השוכר את הפועל (ס"ד:

) איזהו גר תושב וכו' כל שקיבל עליו ז' מצות שקבלו עליהם ב"נ, ולכאורה אינו מובן מה ענין של קבלה זו הרי מוזהר ועומד ולמ"ל לקבל:

וזה כמה ראיתי להגאון מהר"י הכהן בקובץ שערי תורה ח"א סי' נ"ב שעמד בזה, ותירץ עפי"ד הש"ס ב"ק (ל"ח) ראה ויתר גוים ראה הקב"ה שבע מצות שקבלו עליהם ב"נ ולא קיימום עמד והתירן להם לומר דאעפ"י שמקיימין אינם מקבלין שכר, וא"כ זה ענין קבלת גר תושב דמצד ז' מצות שנצטוו ב"נ הוי כאינם מצווין דכבר נפקע הציווי שלהם ובהציווי של ישראל אין להם שייכות וכשמקבלין הג"ת, מקבלין אותו לז' מצות שלנו, ולפי"ז ניחא הא דג"ת יש לו שייכות לשמירת שבת דזה אינו מפאת אזהרת שבת אלא מפאת אזהרת ע"ז, ואף דנכרי המחלל שבת אינו כעובד ע"ז היינו מפני שאינו מצווה על השבת, אבל ישראל שנצטוו על השבת כשאינו שובת נחשב ככופר שלא שבת הקב"ה במע"ב, וכיון דבשבע מצות שלנו הוי שבת בכלל ע"ז א"כ כשמקבלין הג"ת לז' מצות שלנו מוזהר על השבת ג"כ, אלא דבהא פליגי תנאי עד כמה מגיע חיוב שמירת שבת שלו, עכתו"ד ז"ל שם עיי"ש:

ועי' בדברינו לעיל (ד"ו:

) כתבתי שזה מרומז בד' השיטמ"ק שם אות ב', ובארתי באופן אחר קצת דהז' מצות של ב"נ הם מצות גולמות בלי ענפין, משא"כ באותן ז' מצות של ישראל שהם מעוטרין בענפין המסתעפים מהם כהא דחילול שבת הוי ענף דע"ז, והשחתת זרע הוא ענף דשפ"ד וכיו"ב, וג"ת שמקבל ע"ע הז' מצות באופן שנצטוו ישראל מוזהר ממילא אף על הענפים המסתעפים מהם:

ועי' ריטב"א מכות (ד"ט.) שכתב ג"כ דהחילוק שבין ג"ת, לב"נ המקיים ז' מצות, הוא דב"נ נחשב