ראשית בכורים (בכורות) קפ

בישראל, אבל נכרית שיצא פדחת ולדה קודם שנתגיירה ואח"כ נתגיירה כיון דהגירות הועילה גם להולד כדאמרי' ביבמות (ע"ח.) נכרית מעוברת שנתגיירה בנה אין צריך טבילה, וא"כ הו"א דאף דמאתמול כשיצא הפדחת הי' נחשב כאילו יצא לגמרי, מ"מ הא לא הוי גוף זה דעכשיו נשתנה לברי' חדשה מפאת הגרות, וא"כ סד"א דחשוב לידה חדשה ותטמא, קמ"ל, וזה מדוקדק בלשון התוס' שכתב דס"ד לידת כל הגוף שיצא אח"כ ״שבקדושה״ חשיב ג"כ לידה, הרי דעיקר ההו"א הי' משום שיצא בקדושה, והא דבאמת אינו כן, הוא משום דלענין דבר התלוי בעצם הגוף לא שייך כקטן שנולד כמה שאכתוב לקמן (מ"ז.) אי"ה, עיי"ש:

ולפי מה שדנתי בחידושי ליבמות (ע"ח.) בהא דמעוברת שנתגיירה בנה אי"צ טבילה, ואמרי' בגמ' דלא הוי חציצה משום דהיינו רביתי', וכתבתי שם דזה לא שייך רק בשלא נעקר עדיין לצאת ועדיין צריך להיות שם (ועי' תוס' ע"ז (כ"ו.) ד"ה סבר] א"כ הכא שכבר נעקר לצאת ויצא פדחתו, ואח"כ טבלה, לא תועיל הטבילה לולד מטעם חציצה, וא"כ מה שכ' התוס' דהלידה היתה בקדושה היינו של האם אבל הולד לא נשתנה כלל, וא"כ י"ל דמטעם זה אינו חשוב באמת לידה מחודשת, אבל אם הבן הי' ג"כ משתנה לקדושה היינו דהגירות היתה מועלת גם לו, אולי היתה טמאה משני משום דהוי כלידה חדשה:

עוד נראה לי לתרץ באופן אחר עפי"ד הצל"ח ביצה (ד"ז) דאף דבכל דבר הנוגע לדינא אמרי' רובו ככולו מ"מ לענין דבר הנוגע בטבע אינו כן, וביצה שיצאה רובה וחזרה ואח"כ נשחטה התרנגולת אינה מגדלת אפרוחים, כי אין הטבע נגמר רק ביציאת כילה לאויר העולם עיי"ש, וא"כ בישראלית אין שום חידוש דאם יצא ראש הולד בראשון וכל גופו בשני דאין מונין ימי טומאה וטהרה משני, דכיון דהא דיציאת הראש חשוב לידה, הוא ג"כ מטעם ריבי ככולו כמש"כ הת"ש, יע"כ כשיצא הראש בראשון והי' נחשב כיצא כולו הרי דינו כונא כילו בראשון האיך אפשר לומר דכשיצא למחר בפועל חשוב לידה חדשה הרי כבר נולד כולו רואתמול, ואין לומר דהא גופא קמ"ל דיציאת ראשו מטעם רובו ככולו אתינן עלה, דאם אינו מצד ריבו ככולו הי' אפשר ומר דלידת כל הגוף הוי לידה בפ"ע, דזה כבר שמעינן מש"ס ב"ב (קכ"ז.) דטומטם אינו בכור לנחלה מדכתיב והי' הבכור אשר תלד שיהא ניכר שהיא בכור משעת לידה, ולכאורה קשה אמאי נחשב בכור לנחלה משעה שהוציא ראשו כדמבואר בשמעתין, הרי בשעה שהוציא ראשו עדיין לא ניכר שהיא זכר ובמה עדיף מטומטם, אע"כ דיציאת הראש לא נחשב לידה מצד עצמו אלא משום רובו ככולו, וכיון דאם יצא כולו יהא ניכר שהוא זכר אף ביציאת ראשו דינו כאילו יצא כולו, ובזה עדיף מטומטם דטומטם הרי יצא כולו ואעפי"כ אינו ניכר, משא"כ בזה דאם יצא כילו יהא ניכר, אף עכשיו דינו כאילו יצא כילי וז"פ] וכל זה בישראלית דכשיצא ראשו מאתמול הי' דנין בו לענין טומאת אמו ע"כ אמרי' בו רובו ככולו, משא"כ בנכרית שיצא ראש ולדה קודם שנתגיירה דאז לא הי' נ"מ לדינא אי חשוב כילוד לא הי' שייך אז רובי ככולו, דבדבר הנוגע לטבע לא שייך רובו ככולו כד' הצל"ח הנ"ל, וא"כ כשיצא למחר אחר שנתגיירה כולו סד"א דנחשב שנולד עכשיו, דאתמול קודם שנתגיירה לא הי' לידה כלל, קמ"ל דאין נותנין לה ימי טומאה וטהרה דאף בדבר התלוי בטבע אמרי' רובו ככולו, ואם כנים הדברים מבואר מכאן דלא כהצל"ח, ובחידושי למס' ביצה הקשיתי ע"ד הצל"ח מהא דמבואר בירושלמי דאם נתעברה השנה בתולי' חוזרין הרי דהטבע תלוי בהתורה, וכ"כ התו"ח לענין טרפה כנודע]:

ואולי י"ל דכאן אתי שפיר אף לפי"ד הצל"ח דכיון שנתגיירה בין יציאת ראש הולד ליציאת כולו מסתמא כבר היתה מחזרת להתגייר קודם שיצא ראשו, אלא שלא הספיקה לגמור הגרות עד שיצא ראשו, דמסתמא מיירי ביצא ראשו בעודה במים טרם שנתכסה כולה בתוך המים [דרחוק לומר שהלכה להתגייר בין יציאת ראשו ליציאת כולו], וא"כ הרי בשעת יציאת ראשו הי' עלינו לדון מה יהא בסופה כשיצא כולו לאחר גמר הגירות, וכיון שדנו אז לענין דבר של תורה שוב הי' שייך רובו ככולו [ואף דאז אכתי היתה נכרית מ"מ הרי הדבר הי' נוגע לענין זמן היהדות, ומכ"ש לפי"ד התוס"י יבמות (מ"ח) דמכיון שקיבל עליו להתגייר שוב אינו בכלל נכרי ששבת עיי"ש, הרי דמאז שייך עליו תורת ישראל במקצת] ואף שכתב המג"א סי' תל"ט ס"ק ג' דכיון שלא חל איסור חמץ עד אחר ו' שעות נחשב שבאו ב' הספקות ביחד, ולכאורה הרי גם שם הי' עלינו לדון תיכף מה יהי' כשתבוא שעה שביעית, י"ל דהתם שאני דהא דלא חשוב ס"ס כשלא נולדו ב' הספקות ביחד הוא משום דכבר עשו את הספק הראשון כודאי איסור, וענין זה לא שייך אלא כשנאסר בפועל ממש אבל עלמא מועיל מה שעלינו לדון עכשיו מה יהי' בסופי, תדע מדחשוב שם נולד הספק במקום קביעותו והרי עיקר הטעם דנטל עכבר בפנינו חשוב קבוע משום דהי' נוגע לנו לדעת אם הוא איסור כמבואר בתוס' פסחים (ד"ט:

), ועי' בקצוה"ח סי' רצ"ב ס"ק ב' וקודם ו' שעות הרי היא היתר עדיין ואין נ"מ אז לדינא, אע"כ משום דנ"מ על להבא, וה"ה כאן דנ"מ על העתיד:

(שם) בגמ', גיורת שיצא פדחת ולדה וכו' אין נותנין לה ימי טומאה וימי טהרה, עי' מלמ"ל פ"ד מה' איסורי ביאה דלפי גרסתו בירושלמי יש לה דמי טהרה וקשה מכאן יעי' ח"ס חיו"ד סי' קנ"ב מתרץ דהא דאין נותנין לה ימי טומאה וטהרה הוא לענין ביאת מקדש דאינה נחשבת כטבו"י ארוך, אבל דמי טהרה יש לה, עיי"ש, והוא דוחק קצת דא"כ פשיטא כיון דאין לה ימי טומאה ולא היתה טמאה מעולם אמאי תחשב טבו"י, אע"כ כוונת הש"ס על דמי טהרה ממש דסד"א דדם טוהר יש לה כי הוא דבר התלוי בטבע ואינה תלוי במה שהיתה טמאה בשעת לידה, כמבואר בספורנו עה"ת פ' תזריע בטעם דם טוהר כי עם היותו דם נדות אינו מהוסת של עכשיו אבל הוא מהוסתות שקדמו בימי ההריון שכבר נתעפשה ונפסדה צורת דם אותם הוסתות עיי"ש, ולפי"ז הטעם, הי' מקום לומר דאף שבלידתה היתה נכרית מ"מ הדם שבתוך מ' יום הוא דם טוהר, דבדבר התלוי בטבע הגוף הרי לא שייך גר שנתגייר כקטן שנולד, [כדמבואר במשנתינו דילדה בעודה נכרית ואח"כ נתגיירה אין לה פטר רחם], קמ"ל דמ"מ אין לה דם טוהר, ומצינו כיו"ב בפ"ב דזבים מ"ג הרואה קרי איני מטמא בזיבה מעל"ע, עכו"ם שראה קרי ונתגייר מיד הוא מטמא בזיבה, ופי' הרמב"ם בפיה"מ דהטעם שאיני מטמא בזיבה מעל"ע משום דחולין שמחמת חולשה דש"ז באה לי, ובראה קרי כשהוא נכרי ואח"כ נתגייר וראה זיבה אין תולין משום דגר שנתגייר כקטן שנולד דמי עייש"ה:

ואף דקשה לכאורה הא לענין דבר התלוי בטבע הגוף