ראשית בכורים (בכורות) קעט

ובשו"ע הרב שם סי"ז דמה שקויים האתרוגים ביו"ט לצאת בהם י"ח ולהחזירם אין בזה משום מקח וממכר ואפי' ביום ראשון של חג שצריך לקנות גופו של אתרוג מ"מ כיון שקונה אותו ע"מ להחזירו נמצא שאינו קונה אותו, אלא מצותו בלבד עייש"ה, הרי דזה לא נחשב הו את חפץ מרשות מוכר לרשות לוקח, וגם מניעת הנאת ממון של אותה שעה שהחמש סלעים הם ביד כהן רחוק לומר שיחשב הוצאת ממון מרשותו, וא"כ אמאי לא יתחייב לפרות עצמו במתנה עמ"ל (ועי' חולין (קל"ד.) שמונה ספקות נאמרו בגר וקא חשיב פדה"ב לפטור משמע דאינו צריך לפדות עצמו כלל אפי' במעמ"ל] ואף דלפדות בתורת מעמ"ל לכתחילה לאו שפיר דמי, כדמבואר ביו"ד סי' ש"ה, אך גבי ספק דליכא עצה אחרת הוי שעת הדחק וכדיעבד דמיא, כנודע:

ואולי י"ל דהא דמתנה עמ"ל שמה מתנה זהו רק כשאינו מוכרח לקבל בזה האופן דוקא, ובידו שלא להתרצות במתנה כזו, דאז נחשב שהמתנה היא מוחלטת אלא שהמקבל מתרצה מאליו לחזור ולהקנות להנותן והוי כתנאי במילתא אחריתי, משא"כ היכא שהוא מוכרח לקבל בזה האופן, נחשב שיור בעיקר הנתינה ולא הוי אלא נתינה לזמן וא"כ גבי מת"כ דנתינה בע"כ שמה נתינה כמש"כ הפר"ח [הובא בקצוה"ח סי' רמ"ג] ע"כ בודאי בכור שאם לא יתרצה הכהן לקבל ע"מ להחזיר יהי' מוכרח ליתן בלי תנאי שפיר מועיל, משא"כ בספק שאינו מחויב יותר והכהן מוכרח לקבל ע"מ להחזיר אין כאן נתינה כלל, ואכתי צ"ע בזה כי היא מילתא חדתא אצלי ואין הזמן גרמא כעת לברר הדבר:

(שם ע"ב) בגמ' אמר ר"ל פדחת פוטר בכל מקום חוץ מן הנחלה בכל מקום לאתויי מאי לאתויי הא דת"ר גיורת שיצא פדחת ולדה ואח"כ נתגיירה אין נותנין לה ימי טומאה וימי טהרה, והקשו בתוס' מאי חידוש הוא בהך מילתא טפי משאר דברים דחשוב בהן כילוד משיצא פדחתו, וי"ל דאצטרך הכא לאשמעינן דס"ד אף דיציאת ראש חשוב לידה מ"מ לידת שאר הגוף שיצא אח"כ בקדושה חשוב ג"כ לידה וניתיב לה ימי טומאה וטהרה עכ"ל:

לכאורה אינו מובן איך עלה על הדעת דחשוב לידה שני פעמים הא מפורש בנדה (כ"ט.) דכיון שיצא פדחתו הרי הוא כילוד ומונין מאז ימי טומאה וטהרה, ולא אמרי' דטמאה משיצא פדחתו ואין מונין רק משיצא כולו דהוי כלידה אחרת, ואין לומר דישראלית שאני שהיא טמאה מכבר, דהא בילדה תאומים אחד יצא לפני שקיעת החמה ואחד לאחר שקיעת החמה טמאה מראשון ומוצין משני כדמבואר בכריתות (ד"ח:

) ובטור יו"ד סי' קצ"ד ואם איתא דכשיצא פדחת בראשון וכל הגוף בשני חשוב כב' לידות גם התם נימנו משני, אע"כ דכיון שיצא פחדתו הרי הוא כילוד חשוב מאז כיצא לגמרי לחוץ, וא"כ מאי רבותא היא בגיורת, ועוד אם איתא דהוי רבותא הלא זה הוי מצי לאשמעינן גם ביצא ראשו אם הי' הדין דרק יציאת ראש חשוב לידה וכאן משמע דהרבותא היא רק חפדחת:

אמנם מה שהקשיתי מהא דמבואר בנדה (כ"ט) דיצא פדחתו הרי הוא כילוד, משם לא קשיא דהתם אינו מפורש דאם יצא כל הגוף בשני אין מונים לחומרא גם משני, רק ברמב"ם פ"י מאי"ב ובשו"ע סי' קצ"ד משמע כן מדכתבו גבי תאומים דאם יצא השני למחר מונין גם משני, וגבי יצא פדחת לא כתבו דאם יצא הגוף בשני מונים גם משני הרי דלא חשוב ב' לידות, אבל מדברי הש"ס אין הכרח כ"כ, וא"כ י"ל דקמ"ל כאן דהא דיציאת פדחת נחשב לידה הוא מטעם דנחשב כאילו יצא כולו כמו דביציאת הרוב חשוב לידה מטעם רובו ככולו, ולא משום דיציאת הפדחת גופא חשוב לידה רק דמפאת חשיבותו חשוב כיצא רובו, והנ"מ בזה דאם יציאת פדחת הי' נחשב לידה מצד עצמו הי' בדין דאם יצא הפדחת קודם שנתגיירה וכל הגוף לאחר שנתגיירה טמאה, משום דהגוף הוא לידה אחריתי לגמרי, ודמיא לילדה תאומים אחד יצא קודם שנתגיירה והשני לאחר שנתגיירה, אך כיון דיציאת הפדחת הוא מטעם דנחשב כיצא כולו, א״כ אין לטמאה כשיצא גופו אח"כ דהא דנין גם את הגוף כאילו כבר יצא בשעת יציאת הפדחת ואין כאן לידה חדשה, וזה הוי רבותא טפי ביציאת פדחת מיציאת הראש דהפדחת הוא רוב ראשו כדאיתא בנדה שם:

ולכאורה משמע דיציאת הפדחת אינו מחמת רובו ככולו, דא"כ הי' נחשב תרי רובו ככולו, דיציאת הראש נחשב לידה מטעם דנחשב כיצא כולו והוי חד רובו ככולו, ויציאת הפדחת שהוא רוב הראש נחשב ככל הראש וא"כ הוי תרי רובו ככולו, ותרי רובו ככולו לא אמרי', כמש"כ הת"ש סי' י"ד אות י"א עפי"ד הרשב"א חולין (ד"ע.) גבי הלכו באברים אחר הרוב עיי"ש, ומדאמרי' דפדחת חשוב לידה ע"כ דיציאת הראש חשוב לידה מצד עצמו הילכך הוי פדחת חד רובו ככולו, וא"כ הי' בדין שתיטמא מיציאת גופה דהוי לידה חדשה, הילכך קמ"ל דאעפי"כ אינה מטמאה, משום דיציאת הראש דהוי כלידה באמת הוא מטעם דנחשב כיצא כולו, ומ"מ אין סתירה מזה להכלל דב' רובו ככולו לא אמרי' דהא דפדחת הוי כילוד לאו היינו מטעם דנחשב כיצא כל הראש מטעם רובו ככולו, אלא דעיקר חשיבת הראש הוא הפדחת, שוב ראיתי בת"ש סי' י"ד שכ' דהא דיציאת פדחת חשוב לידה הוא מטעם רובו ככולו דנחשב כיצא כל הראש עיי"ש, ותמוה דלכאו' סותר הכלל של עצמו דלא אמרי' ב' רובו ככולו, ודוחק לומר דס"ל שהראש נחשב לידה מצד עצמו וא"כ הוא חד רובו ככולו, דא"כ הי' בדין דאם יצא הפדחת בראשון וכל הגוף בשני לימנו ימי טומאה אף מהשני וזה לא מצינו, ועוד דבתוס' חולין (ס"ח:

) משמע להדי' דיציאת הראש לא נחשב לידה מצד עצמו עיי"ש, ובאבני נזר יו"ד סי' שצ"א:

אך י"ל דהכלל דתרי רובו ככולו לא אמרי' היינו רק היכא דשניהם הם רוב הכמות, משא"כ הכא דהא דיציאת הראש נחשב כיצא כולו אינו משום דהראש רוב בכמות, רק מחמת רוב האיכות דהראש חשוב טפי [ועי' תוס' עירובין (ד"ו:

) ד"ה כאן, וריטב"א שבועות (ט״ז) גבי שיירי מנחות דרוב האיכות חשוב ג"כ רוב] והא דפדחת נחשב ככל הראש הוא משום דפדחת הוי רוב בכמות של הראש, וכיון שהאחד בכמות והשני באיכות אמרי' שפיר תרי רובו ככולו:

אמנם בנוגע לדברי התוס' כאן אכתי קשה דרבותא זו בעצמה הוי מצי לאשמעינן גבי ישראלית דאם יצא הפדחת בראשון וכל הגוף בשני אין מונין ימי טומאה גם משני:

ע"כ נ"ל דכאן הוי רבותא טפי כיון דהא דיצא פדחת בראשון וכל הגוף בשני אין מונין גם משני, הוא משום דנחשב כאילו כבר יצא כל הגוף בראשון מטעם רובו ככולי, וא"כ מה שיצא הגוף בשני לא הוי לידה מחודשת דלידה זו כבר היתה מאתמול, א"כ כל זה הוא