ראשית בכורים (בכורות) קעח

בזה לומר הריני כאילו התקבלתי] כמש"כ התוס' ב"ק (מ"ג.) ד"ה מאי לאו, מ"מ כיון דלא שייך לחייב ב' כופרין בשביל אדם אחד פטורין לגמרי, וה"ה בנ"ד כשנולדו ב' זכרים ונתערבו היינו טעמא שהם בעצמם פטורין דאי אמרת חייבין הרי שניהם יתחייבו לפדות עצמן נמצא דהכהנים מקבלין ב' פעמים חמש עבור בכור אחד ופדיון אחד אמר רחמנא ולא שני פדיונים, וכמו דמדמה הש"ס פדה"ב לכופר לענין חמש ולא חצי חמש כן נוכל לדמותו לענין חמש ולא שני פעמים חמש, ואף דשם פסק הרמב"ם פ"י מה' נזקי ממון דכל אחד חייב לשלם כופר שלם, כבר כתב הכ"מ שם משום דהאיבעיא לא איפשטא אזיל לחומרא משום דכל אחד צריך כפרה ואפי' אי נימא דפטור, היינו דצריך, אלא דהתורה לא חייבה ב' כופרין על הריגת אדם אחד, אבל מ"מ הבעלים לא נתכפרו, משא"כ בנ"ד, ועוד דכאן אם דנין לענין מצות פדיון הוי ס"ס דעל כל אחד יש להסתפק שמא אינו הבכור, ואפי' אם הוא הבכור שמא פטור משום דפדיון אחד אמר רחמנא, וכ"כ יש לדון להיפוך שמא פדיון אחד אמר רחמנא ואפי' את"ל דלא פטרי' לי' מחמת זה מ"מ שמא אינו הבכור ואין מצוה בפדיונו, וכיון דמתורת דין ממון פטור מספק, אף מתורת מצוה אין לחייבו מטעם ס"ס ודו"ק *):

עוד י"ל טעם אחר בהא דאינו חייב לפדות עצמו מספק עפי"ד החי' הר"ן סנהדרין (ד"ל:

) בהא דעד אחד המעיד שהוא מעשר שני אינו נאמן שכתב בזה"ל ואע"ג דעד אחד נאמן באיסורין והי' בדין שיהי' נאמן לענין מע"ש אפשר שעדות זה של מע"ש דין ממון יש בו שמע"ש ממון גבוה והוא בא להוציא הממון מחזקתו ודבר שבממון אינו פחות משנים אעפ"י שיש איסור בדבר עכ"ל עיי"ש, הרי דהאיסור נגרר אחר הממון. משום שהאיסור נצמח מכח שהוא ממון גבוה, וה"ה גבי פדיון הבן כיון דאין הפדיון חל עד שיבואו החמש סלעים לרשות כהן דנין בזה תורת ממון ולא תורת מצוה, ולא דמי לכל המצות שמחויב להפריז מעות על הספק דשם חיוב המצוה אינו תלוי בממון שבין אדם לחברו, ובשעה שדנין על האדם אם הוא חייב לעשותה, אין נוגעין בשאלת ממון כלל ומחייבין אותו לעשותה מספק, וכיון שמחויב לעשותה ממילא חייב להפריז ממון עלי' ג"כ [דוגמא לטעמו של הר"ן פ' ב"מ בהא דמברכין על ספק מצוה דאורייתא עייש"ה] משא"כ בפדה"ב דבשעה שדנין על המצוה אם הוא מחויב לקיימה הספק נוגע תיכף בדין ממון שבין אדם לחברו ע"כ תורת המצוה נגרר אחר תורת ממון ואין יכולין לחייבו מספק כמו שאין מחייבין בכל ספק ממון של רשות, ואף דלדעת הרמב"ן והרשב"א [הובאו בר"ן נדרים (ד"ז.)] ספק צדקה הוי כספקא דאיסורא ואזלי' לחומרא, התם טעמא אחרינא איכא כמש"כ באבני נזר חיו"ד סי' שט"ז דנדרי צדקה ישנם בבל יחל כדמבואר בספרי פ' תצא, וא"כ הוי ספק איסור בל יחל, ואף דבספק לקט איכא נמי לאו דלא תלקט, לאו זה הוא לאו דממון כלאו דלא תגזול משא"כ בלאו דבל יחל שאינו מיוחד בממון דוקא עייש"ה ותבין:

והנה עמש"כ דבפדיון הבן דנין תורת ממון דומיא דמע"ש, לכאורה יש סתירה מהא דלקמן (מ"ט.) לאחר ל' יום בחזקת שנפדה עד שיאמרו לו שלא נפדה, פירש"י ובאמירה סגי בלא עדות גמורה דהך חזקה דמחזקינן לי' בחזקת שנפדה לאו חזקה מעלייתא וכו', עיי"ש, וכ"כ בפי' ר"ג שם דאפי' אמירת אשה ועבד סגי עיי"ש, ואם איתא שדין ממון יש לו אמאי לא בעי' ב' עדים כמו במע"ש, אך י"ל דלעולם דנין בו דין ממון וע"כ אי הוי חזקה מעלייתא לא הי' חייב עד שיבואו שני עדים ויעידו שלא נפדה, אלא כיון דאין כאן חזקה הוי כספק השקול ולזה מועיל אמירת העד אחד להכריע לחיוב דהא פסק הרמב"ם בפי"א מה' בכורים דכל דאיכא ס"ס לחיוב חייב לפדותו עיי"ש ואף דבעלמא אין מוציאין ממון בס"ס שאני בזה משום עני ורש הצדיקו כדמבואר בדברינו לעיל (ד"ט.) עיי"ש:

ואכתי יש לי בזה מקום עיון, לפי"מ דקימ"ל גבי פדיון הבן מתנה ע"מ להחזיר שמה מתנה, אמאי לא נחייב לכל ספק בכור לפדות עצמו במתנה ע"מ להחזיר, הא עיקר הטעם שאינו מחויב לפדות עצמו הוא משום דמספק אין מוציאין ממון מחזקתו, ובמתנה ע"מ להחזיר הא ליכא הוצאת ממון. ודוחק לומר כיון דמתנה עמ"ל נחשב מתנה לחלוטין והחזרה הוא תנאי בעלמא, דינו כהוצאת ממון דזה ודאי אינו, כיון דמ"מ אינו מפסיד כלום, וכן מבואר במג"א סי' ש"ו ס"ק י"ג *) הנה"ה או י"ל בטעמו של הרמב"ם דשם אין הספק אם יפטור לגמרי מכופר אלא אם יתחייב כופר שלם או חצי כופר, והוא לפימש"כ השיטמ"ק שם בשם הראב"ד וז"ל כופר אחד אמר רחמנא כלומר בחצי חטאו איך יביא קרבן שלם ולא מצינו על כזית חלב ב' חטאות גם לא חצי חטאת לאדם אחד וכו' עיי"ש, ומבואר דהחילוק בין שנים שעשו מלאכה אחת בשבת בזא"י וזא"י לכאן, כך הוא, דהתם דנין על הפועל ולא על המלאכה הנעשית דלענין שבת אין הקפידא על המלאכה שלא תעשה רק על האדם שישבות כנודע, וכיון ששנים עשו יש כאן ב' חילולין ועל שני איסורין שפיר מביאין ב' חטאות משא"כ לענין כופר דעיקר הקפידא שהאדם לא יהרג וכיון שלא נהרג רק אדם אחד לא נעשה רק איסור אחד וא"כ אינו בדין לחייב ב' כופרין כמו שלא מצינו ב' חטאות על כזית אחד של חלב, ולומר שכל אחד יתן חצי כופר ג"כ קשה דלא מצינו חצי חטאת לאדם אחד, אך כיון דלפטרם לגמרי אי אפשר דהא סוף סוף צריך כפרה, מספקא לן איך נידון בהם, אם נחייב כל אחד כופר שלם אף שהוא נגד הכלל שאין מביאין ב' חטאות על כזית אחד, או נחייב כל אחד חצי כופר אף דבעלמא לא מצינו חצי חטאת לאדם אחד, הילכך פסק הרמב"ם לחומרא דכל כה"ג לחומרא מקשינן כמש"כ התוס' ב"ק (ד"ג.) בשם ר"ת דלחומרא מקשינן מדה הוא בתורה לא שנא באיסורא ול"ש בממונא, וא"כ אין זה ענין כלל לנ"ד דהוי ספק במציאות מחמת תערובת:

עוד י"ל, עפי"מ שיתבאר לפנינו דהחילוק בין פדה"ב לשאר מצות הוא דשם בשעה שדנין על האדם אם הוא חייב אין נוגעין בשאלת ממון [אלא דממילא מסתעף אח"כ נ"מ לענין הוצאת ממון] ע"כ מחייבין אותו מספק, וה"ה לענין כופר דכופר אינו תחילת החיוב, דתחילת החיוב הוא מיתה ביד"ש אלא שהכופר בא לפדיון נפשו כדמבואר בסנהדרין (ט"ו) וביותר מפורש בריטב"א מכות (ד"ב:

) בשם הרמב"ן שכ' דהיינו טעמא דלא שייך הזמה בכופר דעיקר עדותם לחייבו מיתה ביד"ש עיי"ש, ובספורנו עה"ת משפטים כ"א פכ"ט, וא"כ אין זה ענין לספק ממון שבין אדם לחברו דתחילת הספק אינו לענין ממון אלא אם נתחייב מיתה ביד"ש, וכיון דמסופקין אנו שמא כבר נתחייב. מחויב לפדות נפשו בכופר ודו"ק, ע"כ הגה"ה: