ראשית בכורים (בכורות) קעז

הבן נפדה, והפעולה שהנתינה צריכה לפעול לא נתמנא במחילת הכהן, וע"כ ספק פדה"ב דמיא לשאר מצות דמספק מחויב להוציא ממון עליהם, כיון דתכלית המבוקש של המצוה אינו בכדי לזכות את הכהן אלא שהבן יהי' פדוי אטו בשביל שהכהן יש לו זכות ממון בזה מיגרע גרע ממצוה אחרת [ודברי הריט"א ז"ל בפ"ק דמכילתין דעל כל ספק מצוה אינו מחויב להוציא ממון תמוהים כמש"כ בחידושי שם וברש"י לעיל (מ"ב.) ד"ה סמי מפורש להיפוך]:

והא דאמרי' בחולין (קל"ד) דבספק פדיון הבן אזלי' לקולא וכ"פ בשו"ע יו"ד סי' ש"ה ס"כ ושם סי"ג, התם מיירי כשנתהווה הספק מתחילת לידה דמעמידין אותו בחזקת שאינו קדוש בבכורה, כמש"כ התוס' לעיל (ד"כ:

) ד"ה חלב דמעמידין אותו בחזקת שאינו קדוש שהי' חולין במעי אמו, ואף דלכאורה קשה א"כ גבי הפרשת פט"ח נמי נימא שאינו חייב להפריש מספק מטעם זה, אך כיון דסברא זו אינה ברורה כ"כ כמש"כ בחידושי לעיל (ד"כ) ע"כ גבי הפרשה שאין בה הפסד ממון חייבוהו מספק], ואף דבכור אדם אינו קדוש, היינו רק שאין קדושתו אסרתו בעבודה אבל מ"מ ע"כ יש עליו איזה קדושה, דהא מפורש בתורה קדש לי כל בכור וכו', וכל זה בנתהווה הספק בשעת לידה כגון בספק טרפה מבטן. או בספק אם נולד קודם שנתגיירה, ומשכחת לה שהספק יהי' גם בשעת יציאתו מרחם, כגון אם טבלה אמו תחילה ואח"כ לאחר שילדתו, נולד ספק בטבילתה באופן שהיא ספק גיורת וכיו"ב, משא"כ בנידון מתני' דהכא גבי תערובות כשילדה היא וכהנת, היא ואשה שכבר ילדה, דכאן ליכא חזקת שאינו קדוש, דכבר הוחזק בקדושה בשעה שנולד דאז הי' ניכר, ועכשיו אין הספק על הקדושה דאחד ודאי קדוש, אלא שאינו ידוע איזהו, זה הוי ספק השקול, וע"כ אף הבנים חייבין לפדות את עצמן מספק, ואם כנים הדברים אתי שפיר מה שהאב חייב לפדותו כיון דהבן בעצמו ג"כ יתחייב כשיגדיל, כן עלה בדעתי לפום רהיטא:

שוב נתתי אל לבי שיש סתירה לזה מהא דלקמן (מ"ח.) מי שלא בכרה אשתו וילדה ב' זכרים נותן ה' סלעים לכהן וכו' אם נתנו עד שלא חלקו נתנו, וא"ל פטורין, הרי מבואר להדיא דהבנים פטורין והאב חייב. והנה הא דהאב חייב אף שהבנים פטורין אתי שפיר לפי"מ שתרצתי בתחילה דכל שהבן בר חיובא מספק האב חייב לפדותו, אך גוף החידוש שיצאתי לדון בו דכל שהספק נתהווה אחר הלידה חייב לפדות עצמו מספק מופרך מכאן, דהא גבי ילדה ב' זכרים ע"כ אחד מהם קדוש אלא דאנן לא ידעינן איזהו, וכאן אין לומר דמספק מוקמי' לי' בחזקת שאינו קדוש, דאף אי מיירי באופן שלא הוכרו מעולם איזהו הבכור כגון ביצאו שניהם כאחד לרבנן דפליגי על ריוה"ג בפ"ק (ד"ט) וס"ל א"א לצמצם, מ"מ כיון שע"כ אחד קדוש בבכורה דאחד יצא תחילה הרי אין הספק על הקדושה, רק איזה מהן הבכור, ונגד זה ליכא חזקה, [ודמיא לחילוק הר"ן פ' אין מעמידין שכ' בטעם היתר כבשים שדרכן לתת לתוכן יין מפני שמעמידין אותן בחזקתן, ואמאי אסרו גבינה מפני שדרכן להעמיד בקבת נבלה נעמיד הגבינה בחזקתה ונתלה שהועמדה בקבת כשרה, אך החילוק הוא דגבי כבשים הספק היא אם נתערב שם יין הילכך מעמידין אותם על חזקתן ואומרין שלא נתערב, משא"כ בגבינה שבודאי מעמידין אותה עם קבה, הילכך אין הספק על הגבינה רק על הקבה, והקבה הא לית לה חזקת היתר עייש"ה, וה"ה בזה דודאי יש ביניהם אחד שהוא קדוש בבכורה והספק הוא רק שמא לא זה אלא השני, ובזה לא שייך חזקה שאינו זה], עכ"פ מבואר להדיא דאף בספק כזה אינו חייב לפדות עצמו מספק, וצריך להבין טעם הדבר, מאי שנא מספק מצוה אחרת דחייב להפריז מעות מספק:

וזה ודאי אי אפשר לומר דמחילת הכהן נחשב כאילו קבל חמש סלעים והחזירם דהא מבואר בגיטין (ע"ד:

) דאמירת הריני כאילו התקבלתי אינו מועיל רק היכא דעיקר המכוון הוא להרווחה ומה"ט האומר לאשתו הרי זה גיטך ע"מ שתתני לי מאתים זוז וחזר ואמר מחולין לך אינה מגורשת משום דלצעורא קא מיכוין ולא ציערה, ועי' רשב"א שם דזה אתיא אף אליבא דרשב"ג דנהי דלרשב"ג עיקר תנאי משום הרווחה כיון דלצעורי נמי מתכוין לא מהני ולא דמיא לנדרים דאינו מתכוון רק להרווחה, הילכך כל שמוחל הוי כאלו קבלם והחזירם עכתו"ד ז"ל עיי"ש, וא"כ גבי פדה"ב אפי' אי נימא דכוונת התורה היתה גם משום הרווחת כהנים, מ"מ כיון דהפדיון צריך לפעול שיהי' הבן פדוי מה בכך שיאמר הכהן הריני כאילו התקבלתי, הרי מ"מ פעולת הפדיון נעדרת:

אך יש מקום לומר דהרווחת הכהנים פועלת פעולת הפדיון, אלא שאם יאמר כהן אחד הריני כאילו התקבלתי לא יועיל משום דאין החיוב לפדות אצל כהן זה דוקא, ואינו יכול למחול זכות כל השבט, אבל בנ"ד לענין ספק בכור כיון דכל השבט מחויבין לומר לא בעינא, נחשב כאילו אמרו כולם הריני כאילו התקבלתי ורואין כאילו קבלו ה' סלעים בפועל, וכן מוכח קצת משיטת התוס' לקמן (מ"ז:

) דכהן שיש לו בן חלל אף להפריש ה' סלעים אינו צריך, ועי' בדברינו שם בארתי בס"ד דלשיטתם הפרשה לאו כלום הוא, ולכאורה קשה כיון דהבן מצד עצמו זקוק לפדיון והאב אינו יכול לקיים המצוה בהפרשה בלבד יתחייב לפדותו אצל כהן אחר, ואיך פוטרין אותו לגמרי משום שאינו יכול לקיים המצוה בהפרשה, אך אי נימא דהפדיון נעשה ע"י הרווחת כהנים, אתי שפיר דשם נעשה הפדיון ממילא כיון דאביו עצמו הוא כהן ומרויח ה' סלעים ובנוגע לעצמו יכול לומר הריני כאילו התקבלתי, אך לשיטת רש"י והרא"ש שם דמחויב להפריש מוכרח דאמירת הריני כאילו התקבלתי אינו מועיל, ועי' ב"ח יו"ד סי' ש"ה ס"ה שכתב דכשאומר האב הילך חפץ זה בה' סלעים לפדיון בני אע"ג שאינו שוה לשום אדם ה' סלעים כיון שחפץ זה חשוב ה' סלעים אצל האב דמאני תשמישתי' יקירי עלי' הוי כאילו נתן לו ה' סלעים עכתו"ד ז"ל עיי"ש, הרי תפס דעיקר הוא נתינת האב ולא הרווחת כהנים וכן מבואר בתשו' הרשב"א ח"ב סי' שכ"א הובא בדברינו לקמן (דנ"א:

) עיי"ש וא"כ פשיטא דאינו מועיל אמירת הריני כאילו התקבלתי, וא"כ הקושיא קמה וגם נצבה אמאי לא יתחייב לפדות עצמו מספק כמו דחייב להפרי מעות על כל ספק מצוה שבין אדם למקום:

והנלפענ"ד בזה עפי"ד הש"ס ב"ק (ד"מ.) שור של ב' שותפין כיצד משלמין כופר משלם האי כופר והאי כופר, כופר אחד אמר רחמנא ולא שני כופרין, האי חצי כופר והאי חצי כופר כופר שלם אמר רחמנא ולא חצי כופר. ובתוס' שם דלא דמי לחטאת דאם הוציאו שנים חייבין משום דחטאת שהוא לגבוה אין להקפיד אי מביאין שני חטאות אבל כופר דלחבירו למה ירויח זה במה שהשור לשנים עיי"ש, הרי אף דקימ"ל כופרא כפרה ולא ניתן למחילה [שיהא שייך