ראשית בכורים (בכורות) קעו

תחילה כדרך לידה, תיכף חל עליו חיוב פדיון דבאותה שעה אכתי הוא ישראל, ושפיר חשוב פ"ר בישראל, אלא דאח"כ כשיצא כולו והוא ערל המילה מעכבת הגירות:

שוב נתתי אל לבי דאף אי ס"ל להרמב"ן דהא דיציאת הראש הוי לידה הוא מטעם דנחשב כיצא כולו אתי שפיר משום דבשעה שנולד אכתי לא חזי למול עד שיהי' בן שמונה ואף דמילה שלו אינו בתורת ישראל רק לשם גירות, מ"מ כיון שאמו טמאה לידה נימול לשמונה, וכדאמר רב אסי שבת (קל"ה) כל שאמי טמאה לידה נימול לשמונה, פירש"י כגון יוצא דופן וכותית שילדה ולמחר נתגיירה אין בנה ממתין עד שמונה אלא נימול מיד כיון שאין אמו טמאה לידה עיי"ש, ולכאורה בכותית שילדה ולמחר נתגיירה למ"ל הטעם דנימול מיד משום שאין אמו טמאה לידה תיפוק לה דמילתו אינו בתורת ישראל אלא לשם גירות, אע"כ דאם היתה טמאה לידה אף דמילתו לשם גרות הי' צריך להמתין עד שמונה וא"כ מעוברת שנתגיירה דטמאה לידה בנה ממתין עד שמנה אף דמילה שלו היא לשם גרות (ואף דהרמב"ן שם לא פסק כרב אסי, עי' ברשב"א וריטב"א שה, היינו דס"ל דאף אם אינה טמאה לידה נימול לשמונה אבל אם טמאה לידה ודאי נימול לשמונה] וא"כ תוך שמונה הוי אצלו ערלה שלא בזמנה דאינה ערלה כלל כדאמרי' ר"פ הערל דערל תוך שמונה מותר לסוכו בשמן של תרומה, וכיון שאינה ערלה אכתי ישראל הוא מחמת הטבילה גרידא כנ"ל דעדיין אינו זקוק למילה, וחשוב פ"ר בישראל:

(שם) או היא ואשה שכבר ילדה, פירש"י ואינו ידוע איזו בנה בכור לכהן, ורבותא קמ"ל דבעלה של מבכרת חייב ה' סלעים לכהן דבן זכר אית לי' כל היכא דאיתא, לכאורה מה רבותא היא זו והאיך ס"ד לומר שאינו חייב לפדותו הרי יש לו בכור כל מקום שהוא, [ועי' רמב"ם פי"ב מה' בכורים הכ"א לפי שיש כאן ספקות הרבה, והוא כעין ספק זה, אף דממנ"פ חייב יהי' מחמת איזה אם שיהי', וכבר תמה שם הכ"מ והמל"מ, אך שם כתבתי ליישב קצת בחידושי לפ"ק (ד"ט.) עיי"ש וכאן לא שייך תירוץ דשם]:

אך י"ל דהנה בהא דפליגי ר"י ורבנן לקמן (מ"ט.) בהוא לפדות ובנו לפדות אם הוא קודם או בנו קודם כתבתי במ"א דמחלקותם תליא, בהא, אי עיקר חובת הפדיון הוא על הבן בעצמו אלא דרחמנא שויא לאב שליח לפדותו או דילמא תחילת החיוב הוא על האב, ולפי הצד דעיקר החיוב הוא על הבן, הי' בדין לכאורה דבכה"ג שהבן נתערב והוא בעצמו אינו חייב מחמת ספק, אי אפשר לחייב את האב דלא אלים חיוב האב שהוא בא מכח הבן מחיוב הבן בעצמו, ואף שהבן הוא בכור בכל מקום שהוא, מ"מ כיון שלא יהי' חייב לפדות עצמו בפועל לכשיגדיל, גם האב אינו מחויב, קמ"ל רבותא דהאב חייב לפדותו:

והנה להסובר שם דתחילת החיוב הוא על האב, קמ"ל כאן דין זה גופא, אך להסובר, שם דתחילת החיוב הוא על הבן, צריך ליתן טעם כאן אמאי האב חייב לפדותו:

אך י"ל כיון דחזינן דהתורה הטילה החיוב על האב לפדותו כשנעשה בן ל', אף דאז אכתי אין הבן מחויב לפדות עצמו בפועל, כמש"כ התוס' (דמ"ט:

) ד"ה ודידי", דהחיוב על הבן עצמו אינו חל עד שיגדיל, מוכרח דכך נקבע חיובו של אב לפדותו כל היכא דהבן הוא בר פדיון משום דאתי לכלל [עי' גיטין (פ"ה.) דקטן חשוב בר קדושין משום דאתי לכלל] וא"כ ה"ה הכא אף דהבן פטור בפועל מחמת ספק, מ"מ הרי הוא בגדר בר פדיון משום דאם יבוא אלי' ויאמר שזהו הבכור יהי' מחויב בפועל (וכהא דש"ס יבמות (מ"א:

) אם יבוא אלי' ויאמר דהא קידש בת חליצה ויבום הוא] דכמו דהיכא שהבן יבוא לכלל חיוב לאחר זמן אביו מחויב תיכף, כן היכא דהבן הוי בר חיובא מספק, דהא עכ"פ חזינן דהאב מחויב בפועל אף במקום שאין הבן חייב בפועל:

ויש להסתפק קצת אם באופן זה האב מחויב לפדותו תיכף כשנעשה בן ל', או דילמא כאן לא יתחייב האב לפדותו עד שיגדיל, ומקום הספק הוא לפימש"כ הרשב"א גיטין (פ"ה) בהא דאיבעיא להו שם חוץ מן הנולדים מהו, ואמאי לא פשיט לה מהא דחוץ מקדושי קטן דהוי שיור משום דאתי לכלל הוי', ותירץ הרשב"א דשאני קטן דמחוסר רק גדלות, משא"כ בעובר דמחוסר שתים לידה וגדלות עיי"ש, ולפי"ז ה"ה כאן דאף דקטן חייב לפדותו משום דאינו מחוסר רק אחת שיגדיל, וכן בגדול שנתערב אינו מחוסר רק אחת, היינו שיבוא אלי' ויאמר, משא"כ בקטן שנתערב דמחוסר שתים גדלות ובירור:

אך מקום יש בראש לומר דשאני הכא כיון החיוב על האב חל לעולם בשעה שאין הבן מחויב עדיין בפועל, שוב אין נ"מ בין מחוסר אחת למחוסר שתים, דוגמא לסברת המרדכי פ' החולץ בהא דברה״ אפי' ס"ס טמא דכיון שחדשה תורה דטמא מספק אף שהוא נגד החזקה מ"ל חד ספק מ"ל תרי, ועי' בהה"מ פ"ב מה' חמץ ה"י]:

ואין להקשות מהא דלקמן (מ"ח:

) זכר ונקבה האבות פטורין והבן חייב לפדות את עצמו, ולהסובר דתחילת החיוב הוא על האב, כאן שהאב פטור אמאי הבן חייב, אך י"ל דלהסובר שתחילת החיוב הוא על האב אין הפירוש שחיוב הבן נובע מכח האב, דלעולם הבן חייב מצד עצמו, דהא הפדיון הוא עליו, אלא דגם על האב הוא תחילת החיוב, משא"כ להסובר דעיקר החיוב הוא על הבן חיוב האב נובע רק מכח הבן וכשהבן פטור גם האב פטור:

ולכאורה עלה בלבי דאפשר שכאן אף הבן עצמן חייב לפדות עצמו מספק, אף דבכל מתנות כהונה פטור מספק דהממע"ה מ"מ פדיון הבן שאני, דבכל מת"כ כגון בתרומה וחלה שיש בהן ב' מצוות הפרשה ונתינה [כמש"כ הרמב"ן בסה"מ] מצות הנתינה היא מצוה של ממון בלבד, דהרחת הקדושה ותיקון הכרי כבר נגמר ע"י הפרשה והא דגזרה תורה ליתן לכהן הוא כדי לזכות את הכהנים בזכות ממון חלף עבודתם כדמפורש בפ' קרח כי שכר הוא לכם וגו' [ולולא זאת הי' די שימכרנה לכהן] ועי' קצוה"ח סי' רמ"ג דמטעם זה אף כהן קטן יש לו זכי' במת"כ, ומכ"ש בפט"ח דהמצו' היא הפדיון בלבד והנתינה אינה מצוה רק חובת ממון בלבד כמש"כ לבאר בס"ד בפ"ק דמכילתין עיי"ש וכיון שעיקר המצוה היא בשביל ממון ואם אמר הכהן לא בעינא ליתא לעשה כלל ע"כ כל היכא דהוי ספק מחויבים הכהנים לומר לא בעינא מחמת חשש ספק גזל, וממילא ליכא מצוה כמש"כ באבני נזר חיו"ד סי' שמ"ב עיי"ש. וכל זה בשאר מת"כ אבל בפדיון הבן שהנתינה אינה דבר בפ"ע, אלא דזהו גוף הפדיון דכל זמן שלא באו החמש סלעים ליד כהן לא חל הפדיון כדמפורש לקמן (נ"א) ועי' תשו' הרשב"א סי' י"ח וריב"ש סי' קנ"ו ודו"ק] א"כ מה יועיל מה שיאמר הכהן לא בעינא, הרי מ"מ אין