ראשית בכורים (בכורות) קעה

שוב נתתי אל לבי דיש לדחות זה, דהנה הא דלויה שילדה פטירה משום דפטר רחם אמר רחמנא לכאורה קשה מה בכך דפ"ר כתיב הא מ"מ הבן ישראל הוא ולא לוי, אך י"ל עפ"י מה דאמרי' בפ' אלמנה לכה"ג (ס"ז.) עובר במעי זרה זר הוא, וביאר באבני נזר יו"ד סי' תמ"ג דאע"ג דבעלמא הבן מתיחס אחר אביו ולא אחר אמו, היינו כששניהם מת חסים אליו מחמת שהילידו אותו כבר, דבזה אלים כח האב, אבל כל זמן שהוא במעי אמו שהיא אמו מחמת עכשיו שהוא במעי' ולא מחמת שכבר עיברתו בלבד, ע"כ אלים כחה מכח האב שהוא אביו רק מחמת העבר, ולה יש מעלה נוספת שהיא אמו אף מחמת עכשיו עייש"ה, ולפי"ז ה"ה כאן כיון דחיוב בכורה בא ע"י נגיעת רחם ובאותה שעה הוא מתיחס טפי אחר אמו כיון דהיא אמו אף מחמת הלידה של עכשיו, הילכך נחשב עתה לוי ממש, אלא דאח"כ כשכבר יצא לאויר העולם נעשה ישראל כמו דעובר במעי זרה זר הוא ואח"כ נעשה כהן ודו"ק:

וא"כ גבי מעוברת שנתגיירה אין לומר שהולד בשעת הלידה הוא ישראל ואחר שיצא נעשה נכרי מפני שעכשיו מתיחס אחר אביו, זה אינו דעכו"ם איני מתיחס כלל אחר אביו דרחמנא אפקרא לזרעו, ועוד דכקטן שנולד דמי, ואי נימא שנעשה ישראל פעם אחת האיך חוזר ונעשה נכרי, אע"כ דעדיין לא נעשה ישראל מעולם, והטעם בזה, דדוקא בישראלית המעוברת מכהן, כיון דמיד עצמו יש בו ב' הכחות כח כהונה מצד האב וכח זרות מצד האם וזה הכל מחמת העבר שכבר עברוהו, בזה חשוב כח הנוסף של האם מחמת שהוא עכשיו במעי' להכריע אותו אל צדה ונחשב זר כמותה, משא"כ במעוברת שנתגיירה דמחמת העיבור הוא נכרי מב' צדדים דבשעת העיבור שניהם היו נכרים בזה אין כח למה שהוא עכשיו במעי אמו לעשותו ישראל כיון דמצד עצמו הוא נכרי, אלא דמאן דס"ל עובר ירך אמו נחשב כאחד מאברי' והועיל לו גירות אמו אבל להסובר עובר לאו ירך אמו אין בכחה להכריע אותו אל צדה כנ"ל, ע"כ מחוורתא לתרץ כמש"כ באבני נזר דבטבילה גרידא נכנס לכלל ישראל וחשוב פטר רחם בישראל, ואעפ"י דאכתי אינו ישראל גמור, אך לענין זה שוב נוכל לצרף הטעם דבפטר רחם תלי רחמנא ולומר דבשעת לידה מתיחס אחר אמו לגמרי כנ"ל, ודו"ק:

עוד רחש לבי לפרש עפ"י דברי הרא"ש פ' בהמה המקשה דאף לר"מ דס"ל בן ט' חי טעון שחיטה היינו רק ביצא חי לאויר העולם אבל אם מת במעי אמו אחר שחיטתה כבר התירתו שחיטת אמו עיי"ש, ולכאורה אינו מובן כיון דבמעי אמו ניתר בשחיטת אמו במה נאסר אח"כ כשיצא לאויר העולם, ובחידושי שם בארתי עפ"י המבואר ברמב"ם פ"ב מה' מ"א הי"ז ובהה"מ שם גבי דרנא דבשרא דענין היתר השחיטה הוא, שהבשר מוטל עליו לעולם זיקת שחיטה אלא דיש בו ג"כ היתר השחיטה מפני שכבר נשחט עיי"ש, והדברים עתיקים, והנה העובר כשהוא במעי אמו כיון דאז חיותו תלוי באמו די לו בשחיטת אמו, אך כשיצא לאויר העולם חי, כיון דעכשיו יש לו חיות בפ"ע אינו בדין שתועיל לו עכשיו שחיטת אמו, ומפאת חיותו של עכשיו זקוק לשחיטה אחרת, היינו שחיטה של עצמו כיון, דעתה זיקת השחיטה היא מפאת חיותו העצמי בלתי אמצעות אמו, ודו"ק:

וא"כ י"ל דגם ענין גרות הוא באופן זה דהא דנעשה גר ע"י מילה וטבילה היינו דלעולם הוא זקוק להני ב' דברים המתירין, ויש לו ג"כ ב' דברים אלו המכניסין אותו לקדושת ישראל, וכן משמע קצת בכתובות (י"א.) בגר קטן דמטבילין אותו ע"ד ב"ד ואם הגדילו יכולין למחות רק כיון שהגדילו שעה ולא מיחו חל הגירות, הרי דהגרות מיתלא תלי וקאי כל זמן היותם קטנים ולכשנתגדלו חלה, ולכאורה הרי אז ליכא מילה וטבילה, אע"כ דהוי כמלו וטבלו כל שעה דאותה פעולה נמשכת לעולם, ועי' שיטמ"ק שם בשם רשב"א שהקשה אמאי נקיט מטבילין אותו ע"ד ב"ד ולא נקיט מלין, ותירץ בזה"ל דלרבותא נקיט טבילה משים דמילה דין הוא שתעלה לו לכשיגדיל ויתרצה דישנה בעולם בשעת רצונו, אבל טבילה דבשעתה לא הי' בן דעת ובשעה שמתרצה אינה בעולם אימא לא קמ"ל עכ"ל עיי"ש, ועכ"פ שמעינן משם דאף הטבילה נחשבה כאילו מתחדשת בכל שעה, ולפי"ז יש מקום לומר דגר הנולד מהול שנעשה גר בטבילה גרידא (דלא הי' לו מה למול, וכמש"כ התוס' גבי נכרת הגיד, או אף להסוברים דצריך להטיף ממנו ד"ב] מ"מ אם נמשכה לו ערלה אח"כ חייב למול מצד גרות, ואם לא ימול נחשב מעתה כנכרי כיון דגם עכשיו הוא זקוק להדברים המתירין, ומצד מצבו של עכשיו לא סגי לו בטבילה כיון דיש לו ערלה:

ועי' בט"ז יו"ד סי' רס"ד שנסתפק דאף שמשוך דרבנן מ"מ אפשר דבנולד מהול ואח"כ נמשכה לו ערלה צריך מילה מה"ת, דדמיא לכסהו הרוח ונתגלה עיי"ש, וא"כ כה"ג אפשר דנתבטל הגרות ממנו עד שימול אף דכבר נעשה ישראל פעם אחת ע"י טבילה מפני שאז לא הי' צריך יותר:

ואם כנים הדברים יש מקום לתרץ, הקושיא הפונה קדים על שיטת הרמב"ן, דאפשר שאף דהרמב"ן ס"ל דנכרית מעוברת שנתגיירה בנה צריך מילה לשם גרות, מ"מ בשעה שהי' במעי אמו חל עליו שם ישראל בטבילה גרידא, כיון דאז לא הי' צריך יותר, ולא הי' שייך למול אותו, כמש"כ התוס' יבמות (מ"ז:

) דאף שאינו גר עד שימול ויטבול מ"מ גבי מעוברת שנתגיירה שאני דאכתי לא חזי למילה עיי"ש, וביותר מפורש בנמו"י שם בשם הרא"ה דכיון דלא אפשר למול אותו עכשיו הוי לי' כנשים דסגי להו בטבילה גרידא עיי"ש, ואפשר דאף הרמב"ן מודה לזה אלא דס"ל דכשיצא לאויר העולם ויש לו ערלה שיכולין למולו בטלה גרותו עד שימול כיון דמצד מצבו של עכשיו הוא זקוק גם להמתיר של מילה:

וא"כ אתי שפיר הא דמעוברת שנתגיירה בנה חייב בפדיון, דבשעת הלידה הוא ישראל וחשוב פ"ר בישראל, אך אח"כ כשיצא כולו ונתגלה ערלתו חל עליו חובת מילה ונתבטלה גרותו עד שימול, וא"ת הא קדושת בכורה אינה באה עד שיצא כולו או רובו ואז כבר נתגלה ערלתו, ואף דביצא דרך ראשו עדיין לא נתגלה ערלתו, מ"מ כיון דהא דמתקדש ביצא רובו הוא מטעם רובו ככולו האיך אפשר לומר דברובו חלה עליו הקדושה הרי כשיא כולו לא יהי' ראוי לחלות קדושת בכורה וא"כ לא עדיף רובו מכולו, אך בזה י"ל, דס"ל להרמב"ן דהא דיצא ראשו הרי הוא כילוד לאו היינו משום דביציאת ראשו נחשב כיצא כולו אלא דיציאת הראש גופא הוי לידה ועי' מה שאכתוב לקמן ע"ב בתוד"ה לאתויי אי"ה] וכ"ש דיש סברא לומר כן לענין פה"ב לפי המבואר במנחות (ל"ז.) דאף דטרפה פטור מפדיון מי שיש לו שני ראשין חייב דבגולגולת תלי רחמנא עיי"ש, ובשיטמ"ק ב"ק (י"א) בשם המאירי, וא"כ כשהוציא ראשו