ראשית בכורים (בכורות) קעב

אפרים כהן בתוס' הנ"ל דאם באנו ללמוד גזלן מקו"ח מהנך איכא למימר רוצח יוכיח שפסול לעדות ואפי"ה אינו מחלל עבודה, ועכ"פ יש לקיים גירסת התוסיו"ט דמי שהמית את האדם פסול לעבודה לכתחילה כנ"ל:

ואפשר דהא תליא בב' חלוקי התוס' ביבמות (ד"ז.) שם, דמתחילה כתבו דאף לענין נשיאת כפים חומרא בעלמא הוא, וא"כ ליכא קו"ח דמדיא אף לישא כפיו רשאי, ולפי תירוץ הכ' שכתבו דנשיאת כפים שאני משים דאין קטיגור נעשה סניגור, א"כ כיון דבנשיאת כפים מדינא פסול שוב נוכל למילף עבודה במכ"ש מנ"כ לענין דלכתחילה אסור לעבוד:

אך מלשון התוס' שם משמע דאף לכתחילה כשר לעבודה, דאל"כ מאי קושיא מנשיאת כפים הא אפשר דכשם שלא ישא כפיו לכתחילה כן אסור לעשות עבודה לכתחילה, אע"כ תפסו דאם איתא דפסול הי' מחלל עבודה ג"כ, לכך הוכרחו לתרץ דאינו דומה לנ"כ משום דשם אין קטיגור נעשה סניגור, ובאמת צריך להבין אמאי לא ניחא להו לחלק דאף לעבוד אסור לכתחילה אלא דבדיעבד אינו מחלל עבודה:

אך י"ל דהוכרחו לפרש כן דאי דלכתחילה אינו רשאי לעבוד הדרא קו' לדוכתא דילמא התם לאו משי דרציחה דוחה עבודה אלא משום דגברא לא חזי:

יצא לנו מזה דלפי' התוס' שפיר יש לגרוס כאן שנעבדה בו עבירה ושהמית את האדם דאף רוצח כשר באדם מה"ת, [ואף שנעבדה בו עבירה כולל גם מוקצה ונעבד אך כאן קאי רק על ג"ע, דהא מומר לעכו"ם פסול לעבודה אפי' לאחר ששב כדאיתא במנחות (ק"ט:

) וברמב"ם פ"ט מביאת מקדש]:

(שם) בגמ', והנושא נשים בעבירה פסול עד שידירנה הנאה, עי' תשו' ח"ס בלקוטים סי' י"ב הביא דברי המזרחי דפסול זה אינו מטעם קנס רק מדינא דכל זמן שהוא נשוי אשה בעבירה יש לו דין חלל מן התורה, והא דאמרי' בגמ' דהוא אינו מתחלל, היינו שאינו מתחלל חילול תמידי כזרעו דיש לו תקנה לגרשה או לידור הנאה וחוזר לכשרותו עיי"ש וכן מפורש בפיה"מ להרמב"ם פ"ג דסוטה מ"ז עיי"ש:

ויש להעיר מדברי הרמב"ם פ"ה מה' כלי המקדש שכתב ואינו נושא ב' נשים ואם נשא שתים אינו יכול לעבוד ביום הצום עד שיגרש לאחת עייש"ה, משמע דבכל השנה אף שאסור לישא ב' נשים כמש"כ בפי"ז מה' אי"ב הי"ג מ"מ אם עבר ונשא מותר לעבוד, ולפי הנ"ל דאם נשא אשה בעבירה נעשה חלל הלא גם כל השנה אינו יכול לעבוד מן התורה גם קשה למ"ל קרא דוכפר בעדו ובעד ביתו ולא ב' בתים ת"ל דאף בכל השנה אסור לעבוד מה"ת, ואין לומר דאיסור ב' נשים כיון דאינו בלאו אלא יליף לה מקרא דאשה אחת ולא שתים לא נתחלל בכך, זה אינו דהא פסק בפי"ט מאיסורי ביאה דאף מחייבי עשה כגון בעולה לכה"ג הולד חלל, ולשיטת הרמב"ם כל היכא דהולד מתחלל גם הוא עצמו מתחלל ומוכרח לפרש דכוונת הרמב"ם הוא שביום הצום אינו יכיל לעביד עד שיגרש ובכל השנה אף קודם גירושין מותר כשידור הנאה ממנה:

ועוד יש נ"מ אם הי' נשוי ב' נשים מכבר קודם שנתמנה דמטעם דכה"ג אסור לישא ב' נשים אינו נפסל דהא בהיתר נשא, וכדאמרי' דאירס את האלמנה ונתמה להיות כה"ג יכנוס, אך ביוהכ"פ לאו באיסור דידי' תליא רק דגזיה"כ הוא שאינו מכפר בעד ב' בתים הילכך אף אי נשא בהיתר מוכרח לגרש, ועי' בהה"מ פי"ז מה' אי"ב הי"ג:

(שם) והמטמא למתים פסול עד שיקבל עליו, לכאורה נראה דגם פסול זה הוא מה"ת מדמייתי לה יחד עם פסול נושא נשים בעבירה דלשיטת הרמב"ם הוא פסול מה"ת וכן משמע מהא דמקשה הש"ס מ"ש הכא דסגי לי' בקבלה ומ"ש התם דמדריון לי' ומשני התם יצרו תוקפו, ואם איתא דכסול זה הוא מדרבנן הוי מצי לשנויי דהיינו טעמא דסגי לי' בקבלה משום שאינו אלא פסול דרבנן:

ועי' רש"י פסחים (ד"ג:

) שחץ פסול הוא עצמו הי' גם רוח ומבזה קדשי שמים ואינו ראוי לשמש, ולכאורה אמאי לא קחשיב לי' כאן בין הפסולים לעבודה המזבח וכו' שעבודתו כשרה עבודתו שעבד כבר״ עיי"ש, אך י"ל דבזה עדיף מחלל כיון דאין פסילו מפורש אלא מדיוקא דכה"ג שמעינן לה דכתיב גבי כה"ג ומן המקדש לא יצא וכו' הא אחר שלא י״א חילל ע"כ י"ל ד דיוק כך הוא דכה"ג רשאי להתחיל וכהן הדיוט אם התחיל במזיד חילל אבל שיתחייב להפסיק אין לנו, וכן מבואר בריטב"א יומא שם עיי"ש, ואף בתוס' שם משמע דאם התחיל כבר הי' ניחא מה שאינו צריך להפסיק אך דהי' עומד ומקריב משמע להו אע"ג דלא התחיל, ולרש"י יהי' מוכרח לפרש דוקא בשכבר התחיל, תליא בהא דפליגי בזבחים (ט"ז.) מהיכן ילפי' דאונן מחלל עבודה דשם איתא דתנא דבי ר"י אתיא בקו"ח מבע"מ:

והרמב"ם שפסק בפ"ב מביאת מקדש דכהן הדיוט מניח עבודתו ויוצא, ומפרש דמחלו' דר"י ור"י קאי על כה"ג לשיטתו אזל שפסק בפ"ו שם דחלל אינו מחלל עבודה אפי' אם ידע שהוא חלל בשעה שהתחיל לעבוד, וא"כ אי אפשר למילף שאר פסולין מחלל, והתוס' ביומא אפשר ג"כ דלשיטתייהו אזלי שכתבו בתענית (י"ז.) דחלל אינו מחלל עבודה, אבל ר"י בעה"ת בקדושין שם משמע דס"ל דלר' טרפון חלל מחלל עבודה היכא דידע שהוא חלל דאל"כ האיך הי' אפשר למילף טמא מחלל, ואף דלא מצינו מקום מפורש בש"ס דחלל יחלל עבודה, אפשר משום דהוי מילתא דפשיטא דנחשב כזר [וכמש"כ הרמב"ם פי"ט מה' איסורי ביאה ה"י דחלל של תורה הרי הוא כזר ונושא גרושה ומטמא למתים עיי"ש, ועי' חינוך מצוה ר"פ דחלל שאכל תרומה חייב מיתה ביד"ש כזר, וכן מבואר במכלתין (מ״ז.) כהנת כיון דאי בעיל לה הו"ל זרה עיי"ש, ועי' אבני נזר חיו"ד סי' תמ"א] וזר מחלל עבודה, הלכך אין צריך לימוד ע"ז וכדאמרי' בגמ' לענין מחוסר בגדים דמחלל עבודה מטעם זר, אלא דהתם צריך הש"ס לאתויי קרא דמחוסר בגדים נחשב כזר, דמצד הסברא אינו כזר לולא דגלי קרא, אבל בחלל דפשוט שהוא כזר כמש"כ הכ"מ פי"ט מה' איסורי ביאה שם פשיטא דמחלל עבודה, ואף דהרמב"ם גם הוא ס"ל דחלל הרי הוא כזר כנ"ל, מ"מ מסתברא לי' כיון דגלי קרא בחלל דפועל ידיו תרצה אין חילוק בין ידע בשעת עבודה שהוא חלל להיכא דלא ידע, וע"כ גלי, קרא דבזר כזה שנצמח מחללות אינו מחלל עבודה, אך ר"י בעה"ת הנ"ל יסבור דמשמעות הכתוב הוא רק באם לא ידע שהוא חלל בשעת עבודה, ואפשר דבכה"ג אף זר גמור אינו מחלל עבודה, וכמה שדנתי בחידושי ליבמות (קי"ח.) אכמ"ל] ע"כ הגה"ה: