ראשית בכורים (בכורות) קסז

כשרה דהא לאו חסר הוא, וא"ת דיתיר הוי בכלל חסר הא לית הלכתא כרבא ביתרת, וי"ל הני מילי דיתרת בדרא אורחי' הוא בשאין בשמאל יותר מבימין. משא"כ כשיש בשמאל יותר לאו אורחי', ומטעם יתר כחסר קאתינן והוי בכלל חסר עכ"ל, עיי"ש, ולכאורה קשה הא לשיטת רש"י יתר אחת כחסר אחת וא"כ כשיש ד' בשמאל אי נימא דהוי כחסר אחת הרי נשאר שתים בשמאל ושתים בשמאל כשרה דעיקרה כך היא, והאיך נטריף מטעם יתר כחסר, אע"כ דרש"י לשיטתו דס"ל כאן דאם נחתך היותרת הוי מחוסר אבר דאזלי' בתר דידי', ומוכח משם דלשיטת רש"י אזלי' בתר דידי' ובתר עלמא אפי' באופן דסתרי אהדדי, דאל"כ יהי' כשר ממנ"פ אי אזלת בתר דידי' לאו יתרת הוא, ואי אזלת בתר עלמא הרי יתר כחסר ונשאר שתים בשמאל, אע"כ דלענין זה אזלי' בתר עלמא שנחשב יותרת ואם באת להכשיר מטעם יתר כנטול שוב אזלי' בתר דידי', ומבואר דדין יתר כנטול הוא רק לחומרא ולא לקולא אפי' באופן דסתרי אהדדי יכ״ש כאן:

(שם) בגמ' רב פפא אמר גזירה שאינה נספרת אטו נספרת וכו', הנה לר"פ אם אינה נספרת ע"ג היד אינה מטמאה כלל מה"ת, וכ"פ הרמב"ם בפ"ב מה' טו"מ, והטעם לפי הנראה משום דיתרת אינו נחשב מגוף האדם וכמו דממעטי' בש"ס נדה (נ"ה.) שנים שער וצפורן משום דלא דמיין לעצם, ה"ה בזה דלא דמי לעצם אדם דסתם עצם אדם הוא מגוף האדם שיש לו בו צורך, משא"כ ביותרת, והא דבנספרת ע"ג היד אי יש בה צפורן מטמא, הוא משום דכיון שיורת אצבע עליו לא נודע מי היא היתרת, וכמש"כ באבני נזר חיו"ד סי' נ"ג דכשעומדים במקומם חשובים כולם עקריים וממילא חשובים כולם יתרים ג"כ, ולענין טומאה אמרי' לחומר דכל אחד הוא העקרי, ולא מטעם ספק אלא מטעם הי מינייהו מפקית [ועי' רא"ש ריש ה' חלה בהא דקב חיטין וקב שעורים וקב כוסמין באמצע דהכוסמין מצטרפין עם החטין ועם השעורים דהי מינייהו מפקית ובחידושי שם בארתי הדבר באריכות, אכ"מ] וראי' לדבר דהא אמרי' לקמן דהאברים היתרים באשה אינם מטמאין באהל כיון דאינו שוה בכל אדם, וא"כ קשה לכאורה ביתרת שנספרת ע"ג היד האיך מטמא באהל הא אינו שוה בכל אדם, אע"כ דהתם כל אחת נחשבת עקרית:

ואם כנים הדברים יובנו דברי הרמב"ם פ"ב מה' טו"מ ה"ז שכ' וכן אצבע יתירה שיש בה עצם ואין בה צפורן אם נספרת ע"ג היד עולה למנין רוב האברים עיי"ש, ולכאורה אמאי לא כתב רבותא יתירה שאפי' בפני עצמה מטמאה, וכדאמרי' בגמ' יתרת שיש בה עצם ואין בה צפורן מטמא במו"מ ובאהל ועולה למנין קכ"ה, [ולשיטת רש"י האברים היתרין שבאשה אף שאינם מטמאים באהל מ"מ עולין למנין קכ"ה, עי' רש"י ד"ה וכולן ודמיא לטיט הנירוק שמצטרף ואין מטבילין בו, עי' סוכה (י"ט)], אך לפי הנ"ל ניחא דגבי יתרת הוי רבותא טפי מה שהעצמות בלי בשר מצטרפין למנין קכ"ה, דבשלמא לטמא בפ"ע כשיש עליהן בשר, הטעם משום הי מינייהו מפקית כל אחד חשוב עקרי, אבל כשמצרפין הכל יחד סד"א שהיתרת אינה מצטרפת כיון דסוף סוף בין כולן יש אחת שהיא יתרת קמ"ל דמצטרפין, והטעם כיון דמ"מ כל אחת ראוי' לטמא בפ"ע כשיש עלי' בשר מועיל לכה"פ להצטרף כשאין עלי' בשר, ודו"ק (שם) בגמ' כולן עולים למנין קכ"ה זיל בתר רובא דאינשי, הא דלכאורה קשה אטו זכרים רובא דאינשי נינהי, הא כל העולם מחצה זכרים ומחצה נקבות אולי י"ל דמצרפין מיעוטא דאילונית בהדי מחצה זכרים והוי רובא, דאילונית לפי הנראה אין לה האברים היתרים שבאשה, עי' יבמות (ס"ד:

) אפי' בית ולד אין לה ואכתי צע"ק:

(שם) בגמ' ת״ר אטר בין ביד בין ברגל פסול, פירש"י איטר ביד פסול דכתיב וטבל אצבעו כ"מ שנאמר אצבע וכהונה איני אלא ימין [ובזבחים (כ"ד) ילפי' לה מגז"ש], ואטר דרגל נמי לעמוד ולשרת כתיב כדרך שאר עמידה דעיקרו בימין עיי"ש, וקשה לי כיון דעל איטר רגל לית לן גז"ש ואעפי"כ פסול משום דמשמעות לשון עמידה מורה שיעמוד כדרך עמידה, א"כ למ"ל גבי יד גז"ש דאצבע, [וגבי קבלה ס"ל לר"ש, דבשמאל כשר משום דלא נאמר יד בקבלה] תיפוק לה דשמאל פסול משום דמשמעות דולקח ונתן משמע בימין כדרך סתם לקיחה ונתינה דהוי בימין:

והנלפענ"ד בזה עפ"י הכלל שהשריש כ"ק אדמו"ר זצלל״ה בפתיחה לספר אגלי טל דבענין מלאכה כלאח"י יש שני אופנים, יש שהמלאכה בעצמה בלתי פעלת כראוי והוא שינוי באיכות הנפעל כמו הנזרע בעציץ שאינו נקוב אף שבאיכות הפועל לא הי' שינוי, ויש מלאכה כלאח"י שהוא שינוי באיכות הפועל בלבד ולא בהנפעל, כגון הכותב בשמאל ואימן את ידו לכתוב כראוי, והנה באופן הראשון דהוי שינוי בהנפעל לא מהני בכל מקום, ובאופן הב' דהוי שינוי רק בהפועל זה אינו חסרון אלא במלאכת שבת דכתיב בה מלאכת מחשבת עייש"ה:

שבת, ולפי הנראה הריעיתא של שתי ערלות הוא מטעם יחר כנטול, וא"כ לכאורה קשה ממנ"פ אי דנין בו דין יתר כנטול לא יתחייב למולו אפי' בחול ואי לא שייך בזה יתר כנטול אמאי אינו נימול בשבת, ומה גם לפימש"כ הרמב"ם פ"ז מה' ס"ת הט"ז כרך שיש בו תורה נביאים וכתובים אין קדושתו כקדושת ס"ת דין היתר כדין החסר עיי"ש הרי תפס דיתר כנטול שייך אף בעלמא, וא"כ מי שיש לו ב' ערלות נימא שאינו נימול אף בחול, ומיוצא דופן הנזכר שם לא קשה דאפשר שתפס כדאמרי' שם בגמ' דהא בהא תליא אלא דמספקא לי' אי הלכה כרב אסי בהא דכל שאין אמו טמאה לידה אינו נימול לח' ע"כ פסק לחומרא דנימול לשמונה אבל לא בשבת אבל ממי שיש לו ב' ערלות קשה כנ"ל, אך אי נימא דדין יתר כנטול אמרי' רק לחומרא אבל לא לקולא, ניחא, דלקולא, לפוטרו מן המילה לגמרי אי אפשר, ואם כנים הדברים לא יהי' הכרח לומר דטעמו של הרמב"ם גבי יתרת שחתכה מפני שנשאר בפסולו כבתחילה דאף לדידי' יש לפוסלו מפני שחסר אבר שנמצא בו וממה שסתם וכתב אפי' חתכה אין ראי' דלא ס"ל טעמי' דרש"י כמובן ויש קצת הוכחה לאידך גיסא דאי נימא דטעמו של הרמב"ם משום דפסול יתר כנטול שהי' בו תחילה נשאר אף לאחר שחתכה יהו' מוכרח לומר כטעמו של הלבושי שרד דפסול יתר כנטול הוא מפני שהחיות נחלק לשניהם ע"כ האבר הנשאר לא קיבל שום תיקון ע"י חתיכת היתרת כמש"כ לעיל, ולפי הנראה הרמב"ם לית לי' טעמו של הלבו"ש דהא כתב דין יתר כחסר אף בס"ת דלא שיך טעם זה אך אי נימא דאף להרמב"ם הפסול עכשיו מפני שחסר אבר שנמצא בו אתי שפיר, ואכתי צ"ע, כי לא באתי רק להעיר: