ראשית בכורים (בכורות) קסה

פרק שביעי (דף מ"ג.) בגמ', אדם מבהמה לא יליף שכן היא עצמה קרבה לגבי מזבח בהמה מאדם לא ילפה שכן נתרבה במצוות, לכאורה מה בכך שנתרבה במצוות, וכי משום זה יש סברא יותר שיפסלו בו מומין, ואולי י"ל עפי"ד הש"ס יומא (ל"ב:

) דבגדי לבן יש להם מעלה שנכנס בהם לפני ולפנים, ובגדי זהב יש להם מעלה שכפרתן מרובה שמתכפר בהן כל השנה כולה, וה"ה כאן דבהמה יש לה מעלה שהיא עצמה קרבה לגבי מזבח, ולעומת זה אדם יש לו מעלה שכן מכפר בכל הקרבנות, משא"כ בבהמה שהיא רק קרבן מיוחד, ולפי"ז הא דאמרי' שכן נתרבה במצוות יהי' פירושו במצות קרבנות שמקריב קרבנות הרבה:

(שם) בגמ'. לא לכתוב רחמנא באדם ותיתי מהנך, פי' רבינו גרשום ואי אמרת מה לבכור שכן קדושתו מרחם תאמר באדם וכו', ולכאורה תמוה הא אף אדם קדושתו מרחם, ואי משום דקטן פסול לעבודה כבש"ס חולין (כ"ד:

) וכוונת ר"ג ז"ל הוא שאין קדושתו מרחם לענין עבודה הא אף בבכור מחו"ז פסול להקרבה:

אך י"ל עפי"ד הרשב"א גיטין (פ"ה.) גבי חוץ מן הנולדים, שהקשה מאי שנא מקטן דחשוב בר קדושין משום דאתי לכלל, ותירץ דבקטן אינו מחוסר אלא גדלות, משא"כ בעוברין דמחוסר שתים לידה וגדלות לא חשיבי בני קדושין כלל, וה"ה בזה דבכור אינו מחוסר אלא גדלות, משא"כ באדם דמחוסר שתים מילה וגדלות הילכך כשדנין לענין עבודה נחשב כאילו אין קדושתו מרחם ואפי' לא הי' מחוסר שתים ג"כ יש חילוק בין בכור לאדם דבכור כיון דאינו מחוסר אלא זמן להיות ראוי להקרבה, זמן ממילא קאתיא, משא"כ באדם דמחוסר מעשה למולו, ומה גם במילה דמחוסר מעשה בגופו, וגוף זה כמו שהוא בשעת לידה אינו ראוי לעבודה לעולם ואחר שימול גופא אחרינא הוא כדמבואר בתוס' פסחים (ס"ט:

) ד"ה האי הקשה ריב"א א"כ אמאי אמר ר"א ערל שלא מל ענוש כרת הא מיחזא חזי אלא דלא איתקן, וי"ל דשאני התם דמחוסר מעשה בגופו וחשבי' לי' שלא לאוכליו עיי"ש, פי' דגוף זה כמו שהוא עכשו אינו ראוי לאכילת ק"פ וכשימול גופא אחרינא הוא וה"ה כאן:

עוד י"ל כיון דמחוסר בגדים פסול לעבודה דבזמן שאין בגדיהם עליהם אין כהונתם עליהם והוו להו זרים עי' סנהדרין (פ"ג:

) א"כ כשדנין לגבי עבודה לא נחשב קדוש מרחם, דאינו קדוש מרחם רק לענין טומאה ותרומה ואכילת קדשים, אבל לא לענין עבודה:

עוד י"ל באופן אחר, דהנה בפ' אלמנה לכ"ג (ס"ז.) עובר במעי זרה זר, ובחידושי לעיל (ד"ד.) בארתי דאף בשעת לידה ממש עדיין זר היא, ולא חלה עליו קדושת כהונה אלא אחר גמר הלידה, והוא עפימש"כ באבני נזר חיו"ד סי' תמ"ג בטעם הדבר משום דכשדנין עליו אחר שכבר נולד, דאז האב והאם מתיחסים אליו מחמת שהולידו אותו מתחילה בזה אלים כח האב, אבל כל זמן שהוא במעי האם שהיא אמו מחמת עכשו ולא מחמת שעיברתו כבר לבד אז אלים כחה מכח האב עיי"ש, וה"ה בשעת פעולת הלידה כדמבואר בחידושי שם, וא"כ קדושת בכור קודמת מקדושת אדם כהן הנולד מישראלית אשת כהן, דקדושת בכור חלה בשעת לידה ממש היינו בשעת נגיעת רחם, וכ"ש לרב הינא דס"ל למפרע הוא קדוש, וקדושת הכהן חלה אחר גמר הלידה, וכיון דמומין פוסלין אף בכהן כזה שפיר עביד צריכותא דבכור נחשב יותר קדושתו מרחם:

ולפי"ז יסתעף דכהן שאמו ג"כ כהנות קדושתו עדיפא מכהן הנולד מישראלית, והוא עפי"מ דאיתא בירושלמי נזיר ר"פ כה"ג דקדושת כהן עדיפא מקדושת נזיר מפני שקדושתו מרחם ומי שגם אמו כהנות קדוש טפי מרחם, וצ"ע בזה כי לא באתי כאן רק להעיר:

(שם ע"ב) בגמ' מאי איכא בין מומא לאינו שוה בזש"א, איכא משום אחולי עבודה וכו', פי' ר"ג לא פסילי מדאורייתא אלא משום דבעי' איש ששוה בזרעו של אהרן, לכאורה לשון לא פסילי מדאורייתא נראה כשפת יתר, עוד יש לדקדק אהא דאמרי' בגמ' מאי איכא בין אינו שו' בזש"א למראית העין איכא בינייהו עשה, הא פשיטא דאיכא בינייהו דזה מדאורייתא וזה מדרבנן:

אך הנה יש להסתפק בכהן שיש בו פסול מחמת שאינו שוה בזש"א שעבד עבודה אי יש פסול ופגם בגוף העבודה אף שאינה מתחללת, או דילמא בגוף העבודה ליכא שום פסול אלא דהכהן העובד עבר על עשה, וכמו דדרשי' לענין בל תאחר ולא יהי' בך חטא ולא בקרבנך חטא, ונ"מ לענין הך דפסחים (פ"ד.) דהשובר עצם בפסח פסול אינו לוקה, ומיירי אף באופן שהפסח עלה לשם חובה כגון השובר בפסח הבא בטומאה דפסח פסול מיקרי עיי"ש, וה"ה בזה אי נימא דאף שהקרבן אינו מחולל מ"מ יש בו פסול השובר בו עצם פטור, ואי נימא דגוף הקרבן כשר השובר בו עצם חייב, וזה מה דאמרי' כאן איכא בינייהו עשה, דכמו דבפסול של מראית העין ליכא פגם בהקרבן מה"ת, ה"ה לאינו שוה בזש"א, וליכא בינייהו אלא דבזה הכהן עובר בעשה אבל גוף הקרבן כשר לגמרי, וזהו שפי' ר"ג לא פסילי מדאורייתא וכו', כלומר דפסול ליכא רק איסור על האדם העובד, והנלפענ"ד כתבתי:

(דף מ"ד.) בגמ' שתי עיניו למעלה דקיימין למעלה פירש"י בגובה המצח, קשה לי לדעת הסוברים דאטר פסול משים בע"מ מפני שהימין הוא שלא במקומו, עי' רשב"א חולין (צ"ב:

), וא"כ ה"ה בזה כיון שהעינים שלא במקומן הראוי להם אין לך מום גדול מזה ואמאי חשיב להו בהדי הנך דלא מחלי עבודה, ועי' רמב"ם פ"ח מביאת מקדש דמני להו בהני צ' מומין דליכא רק באדם ואמאי הרי מום גמור הוא:

ועוד קשה הא במכלתין (ד"ג:

) בהך שקלא וטריא אי שינוי הוי מום רצה להוכיח משתי עיניו גדולות, ודחי דהתם בריותא יתירא היא, ואמאי אין מביאין ראי' מכאן בשתי עיניו למטה או למעלה דהוי שינוי גמור ואפי"ה לא הוי מום, ועוד הא לפי המסקנא דהתם נראה דשינוי הוי מום, וכ"מ ברמב"ם פ"ג מה' איסורי מזבח ה"ה עיי"ש:

ומוכרח לומר דהא דשינוי חשוב מום היינו רק כשהשינוי באבר עצמו, משא"כ בזה דבגוף העינים ליכא שום שינוי אלא במקום מושבן, ולמ"ד דאטר הוי מום התם משום דהימין אין לו הכח הראוי לו, משא"כ בזה דהעינים לא נשתנו אלא מקום מושבן:

וכן יש להעיר מהא דלעיל (ד"מ.) שתי כיסים וביצה אחת הרי זה מום, ומעשה שמיעך ולא יצא נשחטה ונמצאת דבוקה בכסלים, והתיר רע"ק, ופירש"י דהוי מום