ראשית בכורים (בכורות) קסד

כמין אחר, [כלומר ענין כלאים כנ"ל] לפיכך אף בעופות פסול, ואולי אף כוונת הכ"מ כן הוא דגלי לן קרא דתערובת זכרות ונקבות הוי כתערובות במיני בהמה, וא"כ אף בעופות הוי כתערובת תורים בני יונה ונחשב כמין שלישי בעצם, והוציא הרמב"ם דין זה מדסברי רבנן דר"א דטומטום ואנדרוגינוס מטמאים בגדים בבית הבליעה אף דלא כתיב בהו זכר ונקבה *):

ומש"פ הרמב"ם בפ"א מטומאת משכב ומושב דאנדרוגינוס אם ראה לובן או אודם בלבד הוי טמא מספק ואם ראה שניהם יחד טמא בודאי, ולכאורה כיון דפסק כאן דאנדרוגינוס ברי' אמאי מטמא הרי אינו לא זכר ולא נקבה כמה שהקשה הלח"מ פ"ד מה' אישות, אך לפימש"כ אתי שפיר דמה שהוא ברי' הוא משום דפתיכי בי' תרווייהו, וגם זה נקרא ספק כספק ביהש"מ וכספק של בין הבינים כמש"כ הריטב"א יומא הנ"ל, וכמו דספק ביהש"מ יש בו איסור ואין בי חיוב משום דמחמת התערובת של ב' הזמנים נקלש איסורו לענין חיוב [וכהך דנדרים (ס"ח.) דלב"ה דבעל מיקלש קליש אם הפיר לה אחד מהם איסורא איכא ולא חיוב מלקות עיי"ש] וה"ה כאן שאם ראה לובן לבד היי טומאה קלושה כטומאת ספק מפני הצד נקבות שכו, וכן להיפוך באודם בלבד, אך כשראה לובן ואודם ביחד היי טמא ודאי, כיון שהוא טמא מחמת ב' הצדדין, וכן מוכרח דלכאורה לשיטת הריטב"א דספק של ביהש"מ הוא מפני שיש בו מן היום ומן הלילה האיך נפרנס הא דפ' במה מדליקין (ל"ה:

) העושה מלאכה בשני ביהש"מ חייב חטאת ממנ"פ, הרי אין לך ביהש"מ שיהי' שבת גמור, אע"כ דכיון דמה דאיסורו של ביהש"מ דע"ש קליש הוא מפאת הצד יום שפתיך בי' דמחמת זה הוא חול, וע"כ הצד יום של מוצאי שבת משלים החיוב וה"ה כאן שאם ראה לובן ואודם יחד כיון דטמא מכח ב"ה דדין שבו הוי טומאה ודאית, היינו טומאה גמורה **):

ואכתי פש גבן לבאר ד' הרמב"ם פ"ב מה' בכורות, שכ' בכור שהוא אנדרוגינוס אין בו קדישה כלל, נולד טומטם הרי זה ספק בכור ויאכל במימי לבעלים בין שהטיל מים במקום זכרות בין שהטיל במקום נקבות, וקשה, חדא, אמאי מחלק כאן בין טומטם לאנדרוגינוס הא בעלמא פסק דאף טומטם היי ברי' ועוד כיון שכ' בה' איה"מ דאין לך מום גדול מזה למ"ל כאן מום אחר, ועוד הא אמרי' בגמ' דבמטיל מים במקום זכרות כ"ע לא פליגי דזכר הוי:

ועי' לח"מ פ"ד מה' אישות שפירש, מדכתב הרמב"ם שנולד טומטם משמע שעכשו כבר נקרע ואינו טומטם מ"מ כיון שבשעת לידה הי' טומטום מספקא לי' דילמא זכר ודאי בשעת לידה בעי', או אפי' שלא בשעת לידה, אך נשאר בקושיא הא במטיל מים במקום זכרות כ"ע מודו דזכר הוי:

ולפענד"נ לבאר פי' הלח"מ ביותר, וממילא תתיישב גם קושיא זו, דהנה בפ"ד מה' בכורות פסק הרמב"ם כרב הונא דבכור למפרע הוא קדוש, והנה מה דטומטם חשוב ברי' ותערובת זכר ונקבה הוא משום דלא נודע לנו מהו אף דכלפי שמיא גליא, ומספקא לי' להרמב"ם כיון דבכל בכור חלה הקדושה למפרע, אף כאן כיון שאח"כ נקרע ונמצא זכר נתקדש למפרע, או דילמא כיון דכתיב כל הבכור אשר יולד לך בעי' שבשעת לידה תחול למפרע, היינו בשעת יציאת רובו, אבל כאן שבשעת לידתו לא נודע עדיין ולא חלה אז שוב א"א שתחול אח"כ למפרע, והשתא לק"מ מהא דמטיל מים במקום זכרות דכיון דעיקר החסרון של טומטום הוא מפני שלא נודע לנו מהו, ואם איתא דבבכור בעי' שתהי' הידיעה בשעת לידה דאז הוא חלות הקדושה אינו מועיל כלל מה שמטיל מים במקום זכרות, דהא בשעת הלידה עדיין לא הי' הבירור של הטלת מים דאחר הלידה נתברר, ומה שנתברר אח"כ אינו מועיל כמו שאינו מועיל מה שנתברר עי"מ שנקרע אח"כ ונמצא זכר, וא"כ מה דאמרי' בגמ' דבמטיל מים במקום זכרות כ"ע לא פליגי דזכר הוי לא קאי אבכור, ואף דקימ"ל יצא ראשו הרי הוא כילוד ונתקדש אף דאכתי לא נודע לנו אז אם הוא זכר, אך שם הטעם דיציאת ראשו נחשב כיציאת כילי, והיא ענין רובו ככולו, כמש"כ הת"ש סי' י"ד וכיון דביציאת כולו יתברר אף עכשו קדוש משא"כ גבי טומטם דאף ביציאת כולו לא יתברר:

ועי' בחידושי לר"פ יש בכור שם נסתפקתי אם הא דיציאת ראשו חשוב לידה הוא מטעם רובו ככולו, דחשיבת הראש היא כרוב או דנחשב לידה מצד עצמו, ולפי"ז יש מקום לומר דספיקו של הרמב"ם גבי טומטם בהא תליא, אי נימא דיציאת ראשו חשוב לידה מצד עצמו אף דאז עדיין לא נודע לנו אם היא זכר ונקבה, מוכח דבבירור הל"ה אין קפידא שיתברר בשעת חלות הקדושה דוקא, אלא כל שעומד להתברר אח"כ חלה הקדושה מיד וא"כ אף בטומטם שנקרע כן הוא אם נקרע מאליו באופן שהי' עומד לכך מתחילה] אך אי נימא דיציאת הראש הוא מטעם רובו ככולו אין ראי' לטומטום כנ"ל:

ואולי י"ל עוד דמש"כ הרמב"ם דטומטם הר"ז ספק בכור כוונתו דמדרבנן דינו כספק בכור, דלעולם פשיטא לי' דאפי' נקרע אח"כ ונמצא זכר אינו קדוש כיון דבשעת פטר רחם לא נתקדש שוב א"א שיתקדש אח"כ, אלא כיון דעכשו זכר היא אם ישחטנו בלי מום יש לחוש מפני חשש הרואין שיביאו להתיר בכור תם בחוץ, ע"כ אינו רשאי לשחטו עד שיפיל בו מום, ועי' תוס' לעיל (ל"ז:

) ד"ה כל, אך משטחיות לשונו לא משמע כן, ומחוורתא כדשנינא מעיקרא:

*) הגה"ה עי' רמב"ם פ"ז מה' ביאת מקדש ה"ח שמנה טומטם ואנדריגינוס בין המומין השוין באדם ובבהמה ולפי הנ"ל יש לדקדק למ"ל למנותו בין המומין הרי הם פסולין בלא"ה משום שהם מין אחר, ואף דבאדם לא שייך ענין כלאים ונדמה מ"מ כיון דפתיכי בי' זכרות ונקבות הוי ככהן וזר שעשו עבודה ביחד, ועי' שבת (צ"ג:

) קבל בימין ושמאל מסייעתו עבודתו כשרה משום דמסייע אין בו ממש, אבל בכה"ג דהוי כזא"י וזא"י ודאי עבודתו פסולה, וא"כ למ"ל למנותו בין המומים הרי בלא"ה פסול בין באדם ובין בבהמה וצ"ע כעת, ע"כ הגה"ה:

**) הגה"ה עי' אבני נזר חיו"ד סי' ע"ה אות י"א תמצא דין מחודש יותר דבתערובת עוף טמא אם יאכל שני זיתים נטמא וכן ראיתי בפרמ"ג יו"ד סי' כ"ח במש"ז ס"ק ד' דאם אכל ב' זיתי חלב מצבי הבא על התיישה ענוש כרת, ואף דבר"ן נדרים (ס"ח.) ד"ה אי אמרת מבואר להיפוך, עייש"ה מ"מ בלתי רחוק לומר דהרמב"ם פליג על הר"ן בסברא זו. או אפשר דכאן אף הר"ן מודה ושאני התם דאין כמות מצטרף להשלים מיעוט האיכות, ודו"ק: