ראשית בכורים (בכורות) קסג

טומטם אמאי יועיל מאמרו הא מאמר אינו אלא הזמנה ליבום וכשאינו יכול ליבם אין ממש בהמאמר:

אך י"ל לפמש"כ באבני נזר או"ח סי' ת"מ ליישב קו' הרא"מ אמאי אין טומטום מוציא את מינו הא איכא ס"ס שמא השומע נקבה, ואת"ל זכר שמא גם התוקע זכר, ותירץ דכיון שאם באנו לדון בתקיעה זו אם היא תקיעה של מצוה, יש ס"ס להיפוך שמא הוא נקבה ואין שמיעה זו מ וה, ואת"ל זכר שמא התוקע נקבה, נמצא שהשומע חשב שאינה שמיעת מצוה מכח ס"ס, וא"כ אפי' כיון לשם מצוה הוי לי' מתעסק כוון דלפי ידיעתו אינה שמיעה של מצוה מצד הרוב, עיי"ש:

וה"ה כאן כיון דלחליצה בעי' כוונה כדמפורש ביבמות (ק"ו.) וחליצת הטומטם עפ"י הרוב אינה כלום דשמא הוא נקבה ואת"ל זכר שמא ימצא סריס. הלכך אפי' יכוון נחשב כמתעסק ואין חליצתו מועלת לפסול על האחין ע"כ הוכרח לפרש דלפסול במקום אחין קאי על מאמר וס"ל כרבי דמאמר מועיל בע"כ דומיא דיבום עי' יבמות (י"ט:

)] וכיון דמקיש מאמר ליבום לא בעי' כוונה והא דמועיל המאמר אף שאינו ראוי ליבם אפשר משום דראוי לקרוע כמש"כ התוס' יבמות (ע"ב.) אהא דטומטם מאכיל את אשתו בתרומה דהוי בר חופה משום דראוי לקרוע, והא דקשה לכאורה ממה דס"ל לריו"ח בר"פ החולץ חליצת מעוברת שמה חליצה אע"ג דרוב ולדות בני קיימא נינהו, וכיון דעפ"י הרוב אין כאן חיוב חליצה הוי מתעסק כנ"ל, יש לתרץ עפי"ד הרא"מ פ' משפטים כ"א פכ"ב דלא אמרי' רוב להבא וכשדנין עליו עכשיו נחשב כספק השקול, והדברים צריכים ביאור אך אכ"מ, ולא באתי פה רק להעיר:

עי' רמב"ם פ"ג מה' איסורי מזבח ה"ג שכתב בזה"ל הטומטם והאנדרוגינוס אעפ"י שאין לך מום גדול מהם הרי הם פסולין למזבח מדרך אחרת לפי שהם ספק זכר ספק נקבה הרי הם כמין אחר וכו' לפיכך אף העוף שהוא טומטם או אנדרוגינוס פסול למזבח, ועי' כ"מ שהקשה אמאי פסול בעוף הא שם לא נאמר זכר ונקבה, ותירץ כיון שלמדנו שטומטם ואנדרוגינוס מין אחר א"כ בעוף ג"כ הם מין אחר והתורה לא הכשירה אלא תורים ובני יונה עכתו"ד:

ואכתי קשה אטו כוונת הרמב"ם דטומטם ואנדרוגינוס הם מין בהמה אחרת, דשה טומטם לא נקרא שה, הרי ע"כ כוונתו על זכרות ונקבות, שאינם מין זכר ולא מין נקבה רק מין שלישי שאינו לא זכר ולא נקבה, אבל מ"מ שה מיקרי, וא"כ גבי עופות דלא כתיב זכר ונקבה אמאי יפסלו אטו לאו תורים ובני יונה נינהו:

ועי' לח"מ דכוונת הרמב"ם שהם מום גדול כמחוסר אבר דפסול אף בעופות עיי"ש, ואף פי' זה קשה, חדא דמלשון הרמב"ם מבואר להדיא דלאו מצד מום גדול פסיל להו, דהא כתב אף ע"פ שאין לך מום גדול מהם פסולין למזבח מדרך אחרת, הרי דפסיל להו מדרך אחרת ולא מחמת מום גדול, ועוד דדוחק להפריד מחלקותם כ"כ, דת"ק ס"ל דלא הוי מים כלל דחרוץ במקום בשר לא הוי מום, ולרבנן הוי מום גדול לפסול אף בעופות, [ועי' לח"מ פ"ד מה' אישות שהאריך בסתירת ד' הרמב"ם בענין זה]:

והנלפענ"ד החלושה בזה בהקדם דברי הריטב"א יומא (מ"ז:

) בהא דאמר ריו"ח הדר פשט בין הבינים ספק, וכתב שם בזה"ל ואיכא למידק כיון דספק קאמר דהוי, מאי פשיטותא הכא לבעיין ואפשר דה"ק בין הבינים ספק לפי שהוא נידון כפנים וכחוץ כספק בין השמשות שיש בו מן היום ומן הלילה, ה"נ יש בו מבפנים ויש בו מבחוץ וכקומץ ושירים המעורבין ביחד עכ"ל עיי"ש, הרי תפס דבין הבינים הוי ממוצע בין פנים וחוץ, וע"כ יש בו תערובות כחות של פנים וחוץ, כמשפט כל ממוצע כנודע, וגם זה נקרא ספק עי' רש"י גיטין (כ"ב.) ד"ה טבל ועי' בפי' רבינו גרשום לעיל (י"ח:

) דספק מעשר היינו קרא לתשיעי עשירי, ול"ח פסחים (ד"ל.) גבי בעירו חמירא דבני חילא וכהנה רבות] וגם ספק של ביהש"מ כך הוא דהוי ממוצע בין יום ללילה, ועי' בס' גור ארי' להמהר"ל שבת (ל"ג) ועירובין (ל"ו):

והנה בטומטם ואנדרוגינום דעת הרמב"ם דברי' נינהו כחכמים דמתני', וכרבא דס"ל דאף בטומטם פליגי רבנן וס"ל דנגזז ונעבד ולא כרב חסדא דאמר סמי מכאן טומטם, אך מהות ברי' יש לפרש על שני אופנים, או דחשוב מין בפני עצמו מפני שאינו לא זכר ולא נקבה, או דחשוב מין בפ"ע מפני שמעורב בו זכרות ונקבות [עי' תוס' יבמות פ"ג.] והרמב"ם יפרש דחשוב כמין בפ"ע מחמת תערובות זכרות ונקבות שבו, ומפאת תערובות ב' הכחות שם ספק עליו, וכן הוא דעת הר"י בתוס' יבמות (פ"ג.) שכ' דאנדרוגינוס הוא ספק מחמת שהוא ברי' משונה משום שיש לו זכרות ונקבות, ולפי' השני שבתוס' שם אתיא שיטת הרמב"ם כת"ק דר"י עיי"ש, אלא דאיהו ס"ל דאף טומטום כן דמפני שהוא מכוסה ומחמת ספק לא נודע אפי' לאחד בסוף העולם מהו, נחשב כאילו יש בו תערובות זכרות ונקבות בפועל, ועי' ב"י או"ח סי' תרפ"ט ד"ה אנדרוגינוס ומש"כ בחידושי שם]:

וס"ל להרמב"ם דכיון שיש בהם תערובות זכרות ונקבות הוי סוג כלאים דכל תערובת הוי ענין כלאים [עי' רמב"ם פ"ט מה' כלאים ובאבני נזר חיו"ד סי' רצ"א דשורש איסור טבל ג"כ מצד כלאים] וכמו שכתב הרמב"ם גבי נדמה בפ"ג מאיסורי מזבח ה"ה הנדמה אעפ"י שאינו כלאים הרי הוא פסול למזבח, ובכ"מ שם דכשתונה רבינו כל האסורין למזבח דילג נדמה כאילו הוא בכלל כלאים, וכמש"כ התוס' בפ"ב דכריתות עיי"ש, וזהו ג"כ מכח תערובת שנולד ממין זה ודומה למין אחר, דעצם מהותו הוא כהמין שנולד ממנו כדמבואר בפ"ק דמכילתין (י"ב) זיל בתר אמו והאי עגל הוא, ופתיך בו תערובות מין אחר מחמת תוארו ודמותו [עי' ט"ז יו"ד סי' קע"ט גבי האוחז את העינים] וזהו לשון הש"ס שם איזהו דמי לכלאים וכו', וכמו כן טומטם ואנדרוגינוס דפתיכי בהו זכרות ונקבות פסולן מסוג כלאים, וע"כ שייך פסול זה אף בעופות:

ומ"מ מצד הסברא לא הוי ידעי' שזה הוי ענין כלאים, וכמו דנדמה צריך קרא דאו עז למעטו, אך אחר שמיעטו קרא גלי לן דאף ענין כלאים כזה אסרה תורה, וכן לענין תערובת זכרות ונקבות מדכתיב זכר תמים ונקבה תמימה שמעינן דצריך שיהי' תמים במינו וגלי לן קרא דאף סוג כלאים כזה פסול למזבח:

ומעתה יתפרשו דברי הרמב"ם בטו"ט הטומטום והאנדרוגינוס אעפ"י שאין לך מום גדול מהם [פי' דלטעמי אזיל שכתב שם בה"ה שאין לך מום קבוע גדול מהשינוי עיי"ש ואין לך שינוי גדול מזה] אך מחמת פסול זה בלבד לא הי' מקום לפסול בעופות שהרי אין המום פוסל בהם, ע"כ כתב הרי הן פסולין למזבח מדרך אחרת לפי שהם ספק זכר ספק נקבה הרי הם