ראשית בכורים (בכורות) קסב

או"ח סי' א' לענין יבשה האוזן דאין להחשיבו מום מטעם סופו לנקוב דדבר זה לא נודע רק לחכמים, אך לענין זה שוב מועיל מה שנראה לפי ראות עיני בני אדם כאילו היא עמוק כמראה חמה העמוקה מן הצל, דכיון שבעצם יש בו חסרון וחרוץ, אלא דאתה בא לומר שאין החסרון בגלוי להדיוטות, הרי להדיוטות נמי גלוי דהא נדמה להם שהוא עמוק מן העור, וזהו מה דקאמר כיון דאמר גרב זהו חרס מיחרץ חריץ וכתיב ומראהו עמוק וכו', כלומר כיון דבאמת הוא חרוץ, ולבני אדם נמי נדמה כאלו הוא עמוק נחשב מום שבגלוי, ואף שחסרון האמיתי אינו גלוי להם, מ"מ הא יש חסרון בעצם, וגם לפי ראות עיני בני אדם היא בגלוי:

[ועפי"ד זה יש לפרש דברי הש"ס ברכות (מ"ז:

) אמר רב הונא תשעה וארון מצטרפין, א"ל ר"נ וארון גברא הוא, אלא אמר ר"ה תשעה ונראין כעשרה מצטרפין, אמרי לה כי מכנפי ואמרי לה כי מבדרי עיי"ש, ולפי פשוטו אינו מובן כלל מה ענין ט' וארון לט' נראין כעשרה, ועוד אי בעי' עשרה איך מועיל מה שהט' נראין כעשרה הא מ"מ ליכא עשרה:

אך לפי הנ"ל אתי שפיר דבאמת דעת ר"ה שהארון מצטרף לעשרה, וכדמצינו כעין זה במד"ת פ' וישב גבי מכירת יוסף שצרפו להקב"ה עמהם, [ועי' בס' גו"א שם פל"ז פל"ג, וברש"י פ' וירא פי"ח פכ"ח] ואף כאן הארון שבו ס"ת מונח הוא מקום השראת השכינה, ועי' שבת (ל"ב.) על שקורין לאה"ק ארנא, ובמהרש"א שם ובתשו' מהרי"ו סי' קנ"ב, ור"נ הקשה וארון גברא הוא כלומר דאף דזה נחשב צירוף מ"מ הא לפי ראות עיני בני אדם ליכא עשרה ואנן עשרה דמנכרי בעי', והשיב לו רב הונא תשעה ונראין כעשרה מצטרפין, וכיון דבאמת יש עשרה ע"י צירוף הארון, וגם לפי ראות עיני בני אדם נראה כעשרה, מצד אחר, שפיר מהני]:

ור' ישמעאל דס"ל חריץ במקום בשר הוי מומא לית לי' סברת רבא שזה יחשב גלוי אלא בעי' שהחסרון האמיתי יהי' בגלוי, אבל אם החסרון האמיתי הוא בסתר והגילוי הוא בטעות לא מהני, ומצינו דוגמא לזה בריטב"א פ' האיש מקדש מ"ב ובמהרי"ט הובא באבני מלואים סי' מ"ב דאם קבלה קדושין לפני עדים פסולין ולא ידעו שהם פסולין ואחורי הגדר עמדו עדים כשרים דלא מהני, ואף דבאמת יש עדים כשרים, וגם לפי ידיעת המקדש והמתקדשת היו הקדושין בפני עדים, כל שלא ראו את העדים האמיתים אינו מועיל עייש"ה:

(דף מ"ב) גמ' הזכר ולא טומטם ואנדרוגינום, יכול לא יהא בערך איש אבל יהא בערך אשה ת"ל הזכר ואם נקבה, פירש"י ומשום ספיקא לא ממעט לי' קרא דספיקא קמי שמיא ליכא אלא ודאי משום ברי' ממעט לי', לכאורה קשה הא טומטם דפעמים שהוא זכר ופעמים שהוא נקבה שייך שפיר למעוטי כמש"כ התוס' לעיל (מ"א:

) ד"ה אלימא והוכיחו כן מכ"מ, ואף מצד הסברא כן הוא דלולא דגלי קרא הייתי אומר דטומטם נערך מספק כזכר לחומרא כדפירש"י לפי האמת, וע"כ אפשר דבא קרא להורות דכיון שהוא ספק אין לו ערך כלל כהך דעשירי ודאי ולא עשירי ספק:

אך בפשיטות יש לתרץ דהקושיא על רב חסדא כך היא כיון דכאן ליכא אלא חד מיעוטא, וממעטי' מיני' טומטם ואנדרוגינוס, בשלמא אם גם טומטם חשוב ברי' ניחא הא דממעטי' תרווייהו מחד קרא דשקולין הן ויבואו שניהם, וכמש"כ התוס' לעיל (מ"א:

), אלא אי אמרת דטומטם הוי ספק איך נוכל למעט מכאן טומטם הא מסתברא טפי לאוקמי קרא למעט אנדרוגינוס שהוא ברי' ואינו לא זכר ולא נקבה, משא"כ בטומטום דהוי חידוש יותר, והא ליכא למימר דאף אנדרוגינוס הוי ספק ושוב הוי שקולין דאם איתא דאנדרוגינוס ספק הרי קשה וכי איצטרך קרא למעט ספק כזה שהוא לעולם שוה, ומי איכא ספיקא קמי שמיא אע"כ דתרווייהו ברי' נינהו, וז"פ:

(שם) בגמ', אפיק טומטם ועייל יתום, פירש"י יתום דמי להנך שפסולין משנולדו, לכאורה אינו מובן מה בכך דפסולו משנולד הא מ"מ יש במינו קדוש, ועי' תוס' תמורה (י"ז) שכתבו דיוצא דופן כיון דתהי בה אינשי הוי כברי' משונה, וא"כ יתום דלא תהי בי' אינשי לא הוי ברי' משונה וחשוב יש במינו קדוש, אך עי' תוס' חולין (ל"ח:

) ד"ה אלא דלא איצטרך קרא למעוטי יתום אלא לכשאם יבוא אלי' ויאמר שבצמצום נעשה, וא"כ הוי שפיר מילתא דתמיהא שבא אלי' ואמר שבצמצום יצא, וכיון דתהי בי' אינשי חשוב ברי' משונה כמו יוצא דופן:

ובגוף דברי התוס' חולין שם יש מקום עיון למ"ל לפרש דקרא איצטרך לאם יבוא אלי' ויאמר וע"כ דחיק ומוקי אנפשי' הכי, הא י"ל לפימש"כ התוס' שם (כ"ח:

) ד"ה לפי דהיכא דיש ב' צדדים להיתר שרי אף היכא דא"א לצמצם, וא"כ גם כאן לולא קרא דיתום פסול היינו מתירין אותו משום דכל שנדמה לנו שזה פירש למיתה וזה לחיים הרי יש ב' צדדים להיתר, שמא הי' בצימצום ממש, ואפי' לא הי' בצימצום שמא זה פירש לחיים תחילה, אבל השתא דגלי קרא דיתום פסול היינו בצמצום שוב יש ב' צדדים לאיסור, וצ"ע:

(שם ע"ב) רש"י ד"ה הואיל וכו', ובמקדש נמי לא חזי להקרבה דנראה כבע"מ לפי שאין לו זכרות דהא ממעטינן לי' מהקרבה בכמה דוכתי הזכר ולא טומטם וכו', לכאורה הא מזכר ולא טומטם ממעטי' אף לענין דאינו קדוש, ומה"ט כתבו התוס' כאן ד"ה לא דלת"ק ע"כ ספיקא הוא מדאינו נשחט במדינה, אך דעת רש"י אפשר כיון דמטיל מים במקום זכרות הרי הוא ודאי זכר אלא דמשונה מפני שזכרותו מכוסה, וכיון דאפשר שיקרע ויתגלה דינו כבע"מ עובר שקדושה חלה עליו, וס"ל דאפי' אינו עובר ממילא אלא ע"י רפואה או ע"י מעשה לא הוי מום קבוע, והתוס' לשיטתם לעיל (ל"ח.) דעובר ע"י רפואה הוי מום קבוע ע"כ הוכרחו לפרש דלת"ק ע"כ ספיקא הוא:

(שם) בגמ' מאי בינייהו אמר רבא לפסול במקום אחין ולחלוץ שלא במקום אחין איכא בינייהו, פירש"י אם יש עמו אחים הגונים והלך הוא וחלץ לה, לר' יהודה לאו כלום עבד ולא פסלה מן האחין, ולר' יוסי דמחזיק לי' בספק פסלה מן האחין דשמא חליצתו חליצה ואין אחד מן האחין יכול ליבמה דכיון שלא בנה וכו', וזהו פשוט:

אך בפי' רבינו גרשום כאן כתב בזה"ל, לר"י דאמר שמא ימצא סריס חמה פוסל במקום אחין שאם עשה בה מאמר אמרי' דילמא לאו סריס הוא ופסלה על האחין, וכן נמי אי ליכא אחין אלא הוא חולץ וכו' עייש"ה, וקשה טובא מאי דוחקי' לפרש לענין מאמר שאינו פוסל אלא מדרבנן ואמאי לא פירש לענין חליצה שאם חלץ לה פוסלה על כל האחין מן התורה משום כיון שלא בנה וכו' כדפירש"י, ועוד כיון שאינו בר יבום בשעה שהוא