ראשית בכורים (בכורות) קסא

לעמוד עליו כשיכניס ראשו להסתכל בתוך הפה נחשב שאינו מן המובחר, ודו"ק היטב:

עור י"ל דהנה הא דמים שבסתר אינו פוסל הוא משום דענין מום וטומאה אחד הוא כדמבואר במנחות (ד"ק:

) וכמש"כ באב"נ חיו"ד סי' ת"ח, ועי' קדושין (כ"ה.) דקבלת טומאה וטבילה שוין [אלא דפרט אחד יש בהן חילוק דלשון הוי גלוי לענין טומאה וטמון לענין טבילה, דהלשון יכול להוציאו לחוץ ונגיעה במקצת שמה נגיעה אבל טבילה במקצת לאו כלום הוא עי' רש״י שס] וכיון דהא דבעי' בביה"ס ראוי לביאת מים, זהו דוקא בביה"ס דחזי קצת לנגיעה אבל מה שהוא בסתר לגמרי אין קפידא אם אינו ראוי לביאת מים כמש"כ הרמ"ע מפאנו הובא בחי' רעק"א יו"ד סי' קצ"ח ס"ז לענין חלל החוטם בפנים עיי"ש, וא"כ ה"ה לענין מומין דמום שהוא בסתר אם הוא במקום שיכול לראותו כגון בנפגמו חוטין הפנימיות דיכול לפתוח פיו ולהסתכל שם אף דאינו מום שבגלוי גמור, מ"מ יש עליו תורת גלוי במקצת לענין שפסול לכתחילה כמו דנחשב גלוי במקצת לענין דבעי' ראוי לביאת מים, משא"כ כשהמום הוא בבית הסתרים גמור שקשה לראותו ומכ"ש אם הוא במקום שא"א לראותו כלל אין בו שום צד פסול אפי' לענין לכתחילה ואתי שפיר הכל:

(שם) בגמ' ואי כתב רחמנא תרי למעוטי הני דכחישי אבל מזוהם דלא כחיש אימא לא, יש לדקדק אם איתא דזקן וחולה כחישי למ"ל קראי למעטינהו תיפוק לה דפסולן משום הקריבהו לפחתך כדפירש"י מנחות (ס"ד.) דבנמצאת הראשונה כחושה איכא משום הקריבהו נא לפחתך, ופסול זה מצינו בעלמא לענין דיעבד כדמבואר ברש"י זבחים (ל"ה:

) לענין מחוסר אבר בעופות עיי"ש וברמב"ם פ"ב מה' איסורי מזבח ה"י לענין טרפה, אך י"ל דתרי גוונא כחוש איתנהו אם הוא כחוש ביותר פסול אף בדיעבד ואם הוא כחוש במקצת רק לכתחילה אין להביאו וכדמבואר ברש"י מנחות (פ"ד:

) בהא דאין מביאין מתמרים שבהרים שאינן מן המובחר לפי שהם כחושין וכ"מ בתוס' תמורה (י"ח.) ד"ה אפי' דאם הם דלות בשר ותשושי כח כשרין עיי"ש ולפי"ז הא דאמרי' כאן דזקן וחולה כחישי היינו שהם כחושין במקצת דמצד כחישותן בלבד אין לפוסלן ומ"מ כיון דכחוש הוי חסרון איצטרך קרא למזוהם, וז"פ, ובגוף דין כחוש בקדשים כבר דברו האחרונים ואכמ"ל:

(שם) רש"י ד"ה דילמא נקבה היא ומקריבה לשם בכור ואינו מקדישה והיא אינה קדושה בבכורה וקמייתי חולין בעזרה, משמע דהא דאין עצה להקריבה הוא משום דטומטם פסול אף לשלמים, אבל אם הי' כשר לשלמים הי' עצה להקריבו בתנאי שלמים, ועי' פסחים (פ"ט.) ובתוס' שם, ועי' רמב"ם פ"ד מה' ק"פ ה"א ובהשגת הראב"ד ובלח"מ שם, ובס' שאגת ארי' סי' ל"א:

(שם) בגמ' רבא אמר בלא שבור נמי לא מצית אמרת חרוץ במקום בשר הוי מומא וכו' כיון דאמר גרב זה חרס מיחרץ חריץ דכתיב ומראהו עמוק מן העור וכו' פירש"י ודאי מיחרץ חריץ נגע הוא וכתיב בנגעים עמוק דהיינו שפל כמראה חמה עמוקה מן הצל, משמע מכאן דגרב אין בו חריץ הנרגש במישוש היד רק דנדמה להרואה כאילו הי' חריץ וכדפירש"י שפל במראה, וקשה טובא האיך מייתי ראי' מכאן דחריץ במקום בשר לא הוי מום, הא שאני הכא דליכא שום חסרון בפועל, [ומום אינו אלא ע"י חסרון כדמבואר בתמורה (י"ז) דבע"מ פסול חסרון וכן הוא במנחות (ד"ט:

) החסרון כבע"מ]:

ולכאורה עלה בדעתי לומר דרבא לטעמי' דס"ל בב"ק (ק"א:

) חזותא מילתא ואם נבלע רביעית דם בבגד אף שלא יוכל לצאת ע"י כביסה, כיון דמראה דם ניכר בו חשוב כאילו הוא בעין ועי' בתוס' שם שתפסו דרבא אית לי' בעלמא חזותא מילתא וכ"ש במומין דהעיקר תלוי במראית העין דמום שבסתר אינו מום, [ועי' רש"י לעיל (ל"ז:

) מום רע לא מיקדי אלא בגלוי שמנוולו) אך באמת לא דמי דשם עכ"פ נבלע ממשות אלא שאינו יכול לצאת לזה מועיל החזותא, משא"כ הכא דליכא שום חסרון ממשות אלא דמיון בעלמא:

ולחומר הנושא נלפענ"ד עפי"ד הט"ז יו"ד סי' קע"ט סק"י בהא דהאוחז את העינים לוקה אף דאינו עושה שום מעשה ולאו שאב"מ אין לוקין עליו, כיון שלעיל הרואים נדמה שהוא עושה אף שבאמת אינו עושה נחשב לשיב"מ עייש"ה, וה"ה בזה אף שבפועל ממש אינו חסר כלום כיון שלעיני הרואים נדמה שהוא חסר הוי חסרון ובע"מ, ואף דיש לשדות בה נרגא ולומר דמחמת הדמיון של בני אדם לא נחשב מעשה גמור רק כמעשה כל דהו, ומ"מ מועיל לענין שיחשב לשיב"מ שילקה עליו, ודמיא למש"כ הריטב"א מכות (ד"כ:

) בהא דניקף לוקה משום מסייע אף דבעלמא מסייע אין בו ממש, אך כיון דאיסורא איכא בלי מעשה מועיל המעשה כל דהו של מסייע להחשב לשיב"מ ולא בעי' מעשה גמור רק היכא דבלי מעשה אף איסורא גרידא ליכא עיי"ש, וה"ה בזה, וא"כ אין לנו הוכחה מדברי הט"ז אלא דמה שנראה כאילו עושה נחשב מעשה כל דהו וא"כ בנוגע לנ"ד אכתי קשה איך מדמה לה לחריץ גמור:

אך י"ל כיון דעכ"פ נחשב כחריץ כל דהו מפאת שנראה כחריץ וחוץ מזה הוא מאיס במקצת כדאמרי' גרב דמאיס לא כ"ש, ומדחזינן דמזוהם פסול משום דמאוס לגמרי וא"כ קצת מאוס הוי ריעותא, מצרפין ב' ריעותות אלו יחד להחשב כמום גמור, וכדוצינו לענין טריפות דתרתי לריעותא מצטרפין ואף להמפקפקים שם הוא משום דמקור תרתי לריעותא הוא בש"ס ריש נדה (ד"ב:

) לענין טומאה, ואיסור מטומאה לא ילפי', אבל מומין בקדשים דהוי ענין טומאה כדמוכח בש"ס מנחות (ד"ק:

) שפיר ילפינן:

אך פירוש דחוק הוא, דמזוהם לא הוי גדר מום ואין שוחטין עליו במדינה, ואיך יצטרף להחשב מום גמור לשחוט עליו במדינה, הא ב' דברים מחולקין אינם מצטרפין רק לידון כקל שבהם [עי' שבת (ע״ו.)] ועוד מה כ"ש דקאמר רבא הא ב' ריעותות אלו יחד לא עדיפי מחרוץ דהוי מום גמור:

ע"כ נלפענ"ד לפרש באופן אחר דהנה ברש"י לקמן (דמ"ג.) גרב דמאיס מילפת דקשה הוא כחרס ומשקע בבשר ועושה חריצין עכ"ל, משמע דגרב עושה חריצין בבשר למטה אלא שהנגע מכסהו מלמעלה ואין חסרונו ניכר מבחוץ, וכן מבואר בפי' ר"ג כאן מדכתב דחרם משמע חרוץ עייש"ה, ולפי"ז י"ל כך אם איתא דחרוץ במקום בשר הוי מום כל גרב יש לפוסלו מטעם חרוץ דהא באמת יש חרוץ בבשר תחת הגרב, אלא דלכאורה אין לפוסלו מחמת החסרון הלזה דהוי מום שבסתר שהרי אין חסרונו ניכר מבחוץ, ואף אם ידוע לחכמים שכל גרב יש בו חרוץ מ"מ לא נחשב מום שבגלוי אלא כשהוא גלוי אף להדיוטות, כמש"כ באב"נ