ראשית בכורים (בכורות) טז

השקל שם תפס דההפקר הי' רק להנצל מאיסור, ואינו מובן מה הפקר הוא זה כיון שאין שום אדם יכול לזכות, ואף דמצינו בב"ק (קט"ז.) בעובדא דר"ס אדעתא דארי' אפקרי' אדעתא דכו"ע לא אפקרי', התם באמת אינו הפקר, דלא הפקיר הבהמה רק השליכה בשביל שיאכלנה הארי]:

והרב בשו"ע שם ס"ט ביאר דברי המג"א באופן אחר דאף בשבת אינו הפקר אלא בשעה שעושה בה מלאכה שהרי לא הפקירה אלא כדי להנצל מהאיסור, וא"כ בשעה שאינו עושה כלום היא חוזרת להיות שלו ואין שום אדם יכול לזכות בה אלא בשעה שהגוי עושה מלאכה, ואז לא יניחנו, ואף אם יניחנו מ"מ אותה רגע שזוכה היא בטילה ממלאכה וחוזרת להיות של ישראל עיי"ש:

ביאור דבריו כיון דמועיל הפקר לזמן ואנן סהדי שלא הפקיר רק בשביל להנצל מאיסור שביתת בהמתו הוי כאילו אמר בפירוש דבשעה שהגוי יעשה בה מלאכה תהי' הפקר, ולכשיפסוק לעשות תחזור להיות שלו, ולכשיחזור לעשות תהי' הפקר שנית וכן לעולם, והנה בזה אף דלא יצויר כלל שיזכה בה אדם מ"מ חשוב שפיר הפקר כיון דבשעה שהוא עושה בה מלאכה היא באמת הפקר, אלא דאז אין שום אדם יכול לזכות בה, וכשיבוא לזכות בה פסק ההפקר אבל בשעה שהיתה הפקר לא היתה המניעה מחמתו, ודמיא למש"כ הטור אה"ע סי' קל"ז בשם הרמ"ה לחלק בין ע"מ שלא תהי' מותרת לפלוני לעל מנת שלא תנשאי לפלוני, דבע"מ שלא תהי' מותרת חשוב שיור דהרי לא התירה לו, משא"כ בע"מ שלא תנשאי דבאמת התירה אף לזה רק שאינו רוצה שתנשא לזה, וה"ה כאן דבאמת הוא הפקר לאותו זמן שהגוי עושה בה מלאכה, רק שלא אפשר לזכות בה אז מחמת שלא יניחנו הנכרי, (עי' ר"ה (ט"ו.) יד הכל ממשמשין בה ואת אמרת תיחייב במעשר, ועי' פסחים (ד"ו:

) סופי תאנים ומשמר שדהו מפני ענבים בזמן שאין בעה"ב מקפיד עליהם וכו', ועי' גיטין (מ"ב:

) דבעי למיפשט דמעוכב ש"ש אוכל בתרומה מכהנת שנתערב ולדה וכו' ודחי התם אם יבוא אלי' ויאמר וכו' ודו"ק כי קצרתי ואכמ"ל]:

אך אכתי יש מקום עיון בזה דהא הוי הפקר לאחר זמן דהוא מפקיר בע"ש שיחול ההפקר לאחר זמן בשעה שהגוי יעשה בה מלאכה, וכ"ש ההפקר השני והשלישי מה שחוזרת ונעשית הפקר לאחר שחוזר ועושה בה מלאכה, והפקר לאחר זמן הי' בדין שלא יועיל דאז ליתא לדיבורי' והוי כמשוך פרה זו ולא תקנה עד לאחר ל' יום, וכמה שהק' הר"ן נדרים (ד"ל:

) גבי הקדש עיי"ש, ואף דמצינו בעלמא דמועיל עי' תמורה (כ"ה) פירות אלו עם נשירתן יהיו הפקר, וכן מפורש בירושלמי פ' מי שאחזו דהפקר לאחר ל' יום מהני, כבר כתבתי בחידושי בס"ד הטעם עפי"ד הרמב"ם דהפקר מטעם נדר, ובנדר מועיל לאחר זמן דהוא ענין שבועה ושבועה ע"כ חלה על אחר זמן כדמצינו בשבועת הר סיני שמושבע ועומד לעשות כל מצוה בזמנה, וא"כ ה"ה בהפקר שהוא מטעם נדר [ועי' אבני נזר חאו"ח סי' שכ"א]:

אך הא דהפקר הוא מטעם נדר אף דלא אמר בלשון נדר הוא משום דהפקר ג"כ גדר מצוה כמו צדקה עי' רשב"ם ב"ב (קמ"ח:

) גבי הפקיר כל נכסיו מאי, ובמד"ר שיר השירים פ"א הנך יפה במצות השדה בלקט ושכחה ופאה ומ"ע והפקר] ולא בעי' לשון נדר דהא כתיב בפיך זו צדקה, אמנם כל זה הוא בהפקר דעלמא שיכולין לזכות מן ההפקר שפיר הוי נדרי צדקה דהא עניים ג"כ יכולין לזכות, משא"כ הכא דשום אדם לא יוכל לזכות יהי' מאיזה טעם שיהי' הרי שוב לא דמיא לצדקה, וקשה האיך מועיל לאחר זמן כיון שהפקר זה אינו גדר נדר:

ועוד קשה לפימש"כ הרשב"א קדושין (ס"ב.) גבי הנותן ב' פרוטות לאשה ואמר לה באחת התקדשי לי היום ובאחת לאחר שאגרשך שאינה מקודשת, והק' מ"ש מהרי את מקודשת לאחר ל' יום, ותי' דהכא שאני שאינו רוצה שיחולו קדושין שניים עד שיעבור זמן אחר שאינו ראוי לתפוס בו קדושין וכו' עיי"ש, הרי דאף דמה שאינו ראוי לתפיסת קדושין באמצע הוא מפני שהיא כבר מקודשת מחמת קדושין הראשונים מ"מ כיון שא"א אז לחלות בפועל נחשב דשלבל"ע, וא"כ ה"ה כאן בנדון המג"א האיך חל ההפקר השני הא באמצע מפסיק זמן שאינו ראוי להפקר משום שהוא מופקר כבר מחמת הפקר הראשון ואין הפקר חל בדבר שלבל"ע וצ"ע, (ופ' קצוה"ח סי' רי"א סק"ד מש"כ בשם תשו' ב"ח, ועי' רמב"ם פ"ז מה' אישות שפסק דהוי קדושין אף דמפסיק זמן שאינו ראוי לתפיסת קדושין]:

אמנם מצינו סעד לסברת המג"א בר"ן פ' המגרש גבי גירשה ע"מ שלא תנשא לפלוני, דקשה הא אם תנשא יתבטל הגט וממילא לא יהי' נשואין, ותירץ הר"ן בזה"ל, ול"נ כיון שאי אפשר לגט להתבטל אלא מחמת חלות הנשואין ע"כ הנשואין חלין שאין לך דבר מעכב אותן מלחול שהרי מגורשת גמורה היא אצל כל אדם אלא שהתנה עלי' כתנאי בעלמא, והרי הוא כאילו אמר לה הרי את מותרת לכל אדם להנשא לכל מי שתרצה אלא שאם תנשא לפלוני הרי את אשתי עד שעת נשואין ומשעת נשואין ואילך אלא בשעת נשואין אי את אשתי, ואע"ג דמסקינן לקמן בהיום אי את אשתי ולמחר את אשתי דכיון דפסקה פסקה ה"מ היכא דיום אחד פסקה לגמרי אבל הכא לא פסקה אלא לענין שאפשר לנשואי אותו פלוני לחול עכ"ל הר"ן עיי"ש, ועי' בנתיבות סי' רמ"א סק"ה, שנשתמש בסברא זו לענין מוקדש ומוחזר, וא"כ ה"נ לענין הפקר להנצל מאיסור י"ל כן, ואף דגוף דברי הר"ן ז"ל צריכין ביאור (ביארתיב בתשו' לח"א ובחישי לתמורה] עכ"פ כיון דהר"ן כ"כ לענין גירושין בודאי גם לענין הפקר אפשר לומר כן:

אך בנוגע לקו' הטו"א לק"מ דאפי' אי מועיל הפקר להנצל מאיסור בלבד שלא יוכל שום אדם לזכות, מ"מ הא אף לענין שבח לא התירו לעשות כן לכתחילה, רק בדיעבד אם עבר והשכיר בהמתו לעכו"ם כמש"כ התוס' שבת (י"ט) וכ"פ בשו"ע סי' רמ"ו לדעת רוב הפוסקים, וא"כ לא הי' ניחא לי' לרב מרי לעשות כן ומוטב רי' לו להקנות האוזן לעכו"ם:

אך לכאורה עצה להפקיר האוזן בלבד ולמ"ל להקנותו לככו"ם, ואף דאיתא בירושלמי פי' מי שאחזו דשדי מופקרת מעכשו ולאחר ל' יום לא מהני, וכתב הרשב"א בחידושיו שם דא"א שיהי' גופו מופקר ופירותיו לבעלים, ובקצה"ח סי' רנ"ח כתב דהטעם הוא דהפקר דומיא דשביעית בעי', ובשביעית לא מצינו הפקר לחצאין שיהי' הגוף הפקר ופירות לבעלים עיי"ש, וא"כ ה"ה דלא מהני הפקר לחצי חפץ כמו הכא שיפקיר אוזן הבהמה וישייר כל הבהמה לעצמו, אך בתוס' כריתות (כ"ד.) ד"ה דאמרו מבואר דמועיל הפקר לחצי חפץ שכתבו דמפקיר מה שהוא שוה בחייו יותר מלאחר מיתה עיי"ש, והנה לכאו' התוס' והרשב"א פליגי בזה: