ראשית בכורים (בכורות) טו

כאן ד"ה נבילה, וכדס"ל בתמורה (י"א:

) לענין מקדיש אבר שהנשמה תלוי' בו, וכיון שכולו של הנכרי ג"כ האיך יתקדש, הילכך אין לומר בזה שחלקו של ישראל בלבד יתקדש כיון דאין לו חלק מבורר, ולא דמיא לשגר בהמה דאף שהוא נפל, מ"מ הרי כולו שלו ואין להנכרי חלק בו:

(שם ע"ב) בגמ' לא משום דה"ל שרוע, עי' בפי' רבינו גרשום שכ' דשרוע פסול משום יתר כנטול עיי"ש, וקשה למ"ל האי טעמא הא שרוע מפורש בתורה בין המומין, ואולי י"ל דהוקשה לו כיון דכל מום פסול חסרון הוא כדאיתא במנחות (ד"ט.) ובתמורה (י"ז.) עיי"ש, א"כ אמאי נחשב שרוע בכלל המומין ע"כ קאמר משום יתר כנטול, ונחשב חסרון:

והנה בגוף חידושו של ר"ג דיתר כנטול שייך אף באבר אחד שגדול יותר מכשיעור הראוי לו, מצאתי לו חבר הרמב"ם פ"ח מה' שחיטה ה"ח, שכ' גבי ריאה שנמצאת נפוחה שמא התוספת בגוף כחסרון כמו שאמר במנין עיי"ש, אך דלהרמב"ם מספקא לי', ולר"ג פשיטא לי', ולכאורה קשה מהא דמכילתין (מ"ד.) דגופו קטן מאבריו או גדול מאבריו נחשב רק בין הנך דאינם שוין בזש"א, ואם איתא כדברי ר"ג דאבר הגדול יותר מדאי שייך גבי' יתר כנטול תיפוק לי' דהוי בע"מ:

אך י"ל כמו דמצינו גבי טריפות דלית הילכתא כרבא ביתרת דקיימא בדרא דאונא או יותרת מקמא לכמה שיטות משום דהוי אורחא, אף דברוב בהמות ליכא רק משום דמיעוט בהמות אורחייהו בהכי ל"ש יתר כנטול, עי' רש"י חולין פא"ט (נ"ח:

) ד"ה והיכא, ה"ה בזה דגופו גדול מאבריו או להיפוך אף שאינו ברוב בנ"א מ"מ במיעוט אורחי' הוא ולא הוי יותרת, משא"כ בריאה נפוחה ביותר דלא שכיח כלל, אפשר דאמרי' יתר כחסר, וה"ה בשרוע:

או י"ל, דיתר כחסר, היינו דדנין כאילו הי' נחסר כאותו שיעור שיש יותר, ע"כ בגופו קטן מאבריו משכחת לה דלא הוי מום כגון אם שיעור היתר הוא כ"כ שאפי' אם הי' ניטל ממה שצריך להיות, כשיעור זה, ג"כ הי' נשאר שיעור מהאבר (עי' בשו"ע הרב סי' תרכ"ו ס"ד] ע"כ לא נחשב חסרון אבר, משא"כ בריאה נפוחה דהרמב"ם לטעמי' שפסק חסרון מבשר הריאה אם ניכר מבחוץ טריפה, ע"כ כל שיש מעט יותר הוי כמעט חסר וטריפה, ודו"ק:

עו יש להעיר מש"ס זבחים (י"ח:

) דמ"ס יתר כמאן דאיתא ומ"ס כמאן דליתא, ופירש"י כמאן דליתא להאי חמישי, וגבי מרושלין נמי ל"ה יתור בגדים עיי"ש, ולכאורה אמאי לא נימא שם יתר כנטול וא"כ חסר אף כנף רביעי, וכן בבג"כ ל"ה כמדתו, אע"כ דבבגד אחד ל"ש יתר כנטול וה"ה כאן באבר אחד:

והנה בבגד בעל חמש כנפות, י"ל דלא שייך ענין יתר כנטול, דלא מצינו יתר כנטול אלא כשיש יותרת על מה שרגיל להיות לפי סדר הבריאה כגון יותרת אצבע דסדר הבריאה היא חמש וכאן יש שש, וכיון שיש יותר ממה שרגיל להיות כנטול דמי וכיוצא בזה, או שיש יותר ממה שצריך להיות עפ"י תורה, כמש"כ הרמב"ם פ"ז מה' ס"ת דכרך שיש בו תורה נביאים וכתובים אין קדושתו כקדושת ס"ת דיתר כחסר, משא"כ בבגד דאין שיעור לבגד כמה כנפות יהי' לו לא עפ"י תורה ולא לפי סדר הבריאה, דמעשהו ביד"א וכפי מה שירצה יעשה, ואי משום מצות ציצית הא אין חובה לעשות בגד של ד' כנפות כדי שיתחייב בציצית, וע"כ לא שייך בזה יתר כנטול כיון שאינו יותר ממה שצריך להיות:

אך מבגדי כהונה מרושלין קשה הא שם יש שיעור עפ"י תורה שיהי' כמדתו, ואף דליכא שיעור מוגבל רק לפי מסת גבהו של אדם, הא יותרת של שרוע הוא ג"כ לפי ערך זה האדם שאברו אחד גדול מחבירו, ואעפי"כ כתב ר"ג דהפסול הוא משום יתר כנטול, וא"כ אף כאן נימא דמרושלין הוי כמסולקין מטעם יתר כנטול, אע"כ דיתר כנטול לא שייך בדבר אחד שגדול יותר משיעורו:

ולחומר הנושא מוכרח ליישב דר"ג יסבור דלא שייך יתר כנטול אלא בדבר שיש בו שינוי מכפי סדר הבריאה, ולא אזיל בשיטת הרמב"ם גבי כרך שיש בו תורה נו"כ, וע"כ גבי בג"כ מרושלין לא שייך יתר כנטול, אעפ"י שיש בו יותר ממדתו שנתנה בו תורה, ולא דמי לשרוע דהוי שינוי לפי סדר הבריאה, ולהרמב"ם יהי' מוכרח לומר דגבי שרוע ל"ש יתר כנטול כיון דכל אבר מצד עצמו אינו גדול יותר מכשיעור, רק אם מעריכין אותו כנגד האבר השני שבו, ולא דמי לריאה הנפוחה ביותר דמצד עצמה גדולה יותר מדאי, וכן גבי בג"כ לא שייך יתר כנטול דאין היותרת בבגד מצד עצמה רק מפאת האדם המלובש בו, (ועי' כ"מ פ"ח מה' לולב ה"ב דסנדל של חליצה כיון דאין לו שיעור מוגבל עפ"י תורה רק לפי מדת רגלו של אדם דנין אותו כדבר שאין לו שיעור ודו"ק]:

שוב נתתי אל לבי דגם אליבא דר"ג יש לחלק בין שרוע לבג"כ, דשם כיון שהשינוי הוא באברי הבהמה שהם מגופה ממש דנין על הבהמה בכלל והרי יש בה יותרת לפי ערך האבר השני שבה שגם הוא מגופה משא"כ בבג"כ שהבגד הוא דבר שחוץ לגופו [ואין קדושת הבגדי כהונה מצד האדם העובד בהם כמבואר באבני נזר חאו"ח סי' ת"ל אות ד' עייש"ה] וכיון דכשדנין על הבגד בפני עצמו אין בו ייתור ל"ש יתר כנטול, דהבגד מצד עצמו אינו משונה כלל, ולבאר יותר אכ"מ:

(שם) בגמ' רב מרי בר רחל הויא לי' ההוא חיותא הוי מקנה לאודנייהו לעכו"ם ואסר להו בגיזה ועבודה, וכו', הנה הטו"א ר"ה (י"ג) הוכיח מהך עובדא דרב מרי דהפקר חייב בבכורה מדהקנה רב מרי לעכו"ם, ואם איתא דהפקר פטור מן הבכורה טורח זה למה יפקירם וממילא יהי' פטורין, אע"כ דגם בהמת הפקר חייבת בבכורה עכת"ד עיי"ש:

אך בתוספתא דמכילתין פ"ב מפורש להיפוך דבהמת המדבר פטורה מן הבכורה והיינו בהמת הפקר, וחוץ מזה לא זכיתי להבין הראי' מכאן דודאי מוטב להקנות לעכו"ם מלהפקיר, דאם יפקיר הבהמה קודם שתלד יש לו לחוש שמא בתוך כך יזכה בה אחר ויפסיד כל הבהמה, ואף דמה"ת מועיל הפקר בינו לבין עצמו לדעת הרא"ש, מ"מ מדרבנן לכו"ע הפקר בפני ג' בעינן והי' מוכרח רב מרי להפקיר בפני ג' כדי להנצל אף מאיסד"ר, ושוב הי' לו לחוש שמא יזכה אחר, ועי' בחו"מ סי' רע"ג ובב"י או"ח סי' רמ"ו, אמנם לדעת המג"א שם ס"ק י"א יש עצה דהא כתב שם דאפי' בשבת אין שום אדם יכול לזכות בה, דלא הפקיר רק להנצל מאיסור, וא"כ גם כאן כיון שעיקר ההפקר הוא להנצל מבכורה לא יוכל שום אדם לזכות:

אמנם גוף דברי המג"א ז"ל צריכין תלמוד, והמחצית