ראשית בכורים (בכורות) קנח

רביתייהו לא מיקרי יתרת אפי' בשאר בהמות אבל עופות חלוקין במינם זמ"ז עיי"ש, ובמעדני יו"ט שם *):

וה"ה כאן י"ל דהא דמכשירין בנחסר הלשון כל שלא ניטל רובו משום דקים להו דיש בהמות שבטבען כך הוא שנחסר אצלם מיעוט הלשון הילכך אף דברוב בהמות אינו כן מ"מ לא נחשב מום כיון דהמיעוט שהם כך היינו רביתייהו ולא נחשב אצלם חסרון כלל:

ובזה יובן מה דאמרי' במתני' ועוד ג' הוסיף אמרו לו לא שמעתי אלא את אלו, ובתוך הג' שהוסיף, אחת מהן הוא פיו דומה כשל חזיר, ולכאורה קשה מהיכי תיתי לומר שאין זה מום הרי אין לך שינוי גדול מזה [עי' לעיל (ד"ג:

)] ומה בכך שלא שמעו, וכ"כ קשה על ניטל רוב הלשון, ועי' תוס' חולין (כ"ח:

) דא"א להפריד העור ולבדוק דאין לך מום גדול מזה, אף שלא נמנה בין המומין, אך לפי הנ"ל ניחא דכיון דלא שמעו את אלו מספקא להו אולי אינו מום דאפשר שהמיעוט בהמות שהם כך היינו רביתייהו:

ועי' לקמן במתני' ר"י אומר שתי ביציו אחת גדולה כשתים שבחברתה ולא הודו לו חכמים, ולכאורה למ"ל כשתים בחברתה ומ"ש מאזנו אחת גדילה ואחת קטנה במראה אבל לא במדה דהוי מום אף שאינה כשתים שבחברתה, אע"כ קים לי' לר"י דהמיעוט שביצה אחת שלהן גדולה מחברתה אורחייהו בהכי כל שאינה גדולה כשנים שבחברתה ולרבנן אף בכה"ג הוי רביתייהו, ולא באתי בזה רק להעיר ואכתי צ"ע:

(שם ע"ב), בגמ' אוזן הגדי היתה כפולה אמרו חכמים בזמן שהוא עצם אחד מום ואם אינו עצם אחד אינו מום, פירש"י ולא דמי לבעלת ה' רגלים דהא אוזן בתוך אוזן אינו נראה כ"כ, ובתוס' רעק"א עה"מ הקשה הא בעל ג' כוליות ג"כ פסול מטעם יתר כנטול דקימ"ל חסרון מבפנים שמי' חסרון, ותירץ דכאן מיירי לענין להתיר לשחוט במדינה דבעי' מום שבגלוי עיי"ש והנה זה פשוט, אך אכתי קשה טיבא אמאי לא נחשב מום שבגלוי לשחוט עליו במדינה הא רואין שיש לו ב' אזנים ומה בכך שאינו נראה כ"כ כמו ה' רגלים, ומי עדיף מנפגמה אזנו כדי שתחגור בה צפורן דהוא כפגימת סכין של שחיטה דנחשב מום שבגלוי אף שאינו נראה רק ע"י עיון היטב ודקדוק רב, ומכ"ש זה שבהשקפה ראשונה רואין שיש לו ב' אזנים:

וחוץ מזה קשה דלכאורה איפכא מסתברא דאם אינם עצם אחד יש לפסול טפי מהיכא דיש להם עצם אחד, ואינו אלא תלתול בעלמא, וכן הוא באמת גירסת הרמב"ם שפסק כן בפ"ז מה' אי"מ, אך לפי הגרסא שלפנינו קשה כנ"ל וזהו שפירש"י וטעמא לא אתפרש לי:

ולחומר הנישא נלפענ"ד ליישב, דענין מום הוא רק ע"י חסרון חוץ מגרב וילפת המפורשין בכתוב, כדמבואר לקמן (מ"א.) דטומטם לא הוי בע"מ אף דשינוי הוי מום כדמבואר בריש מכלתין (ד"ג:

) ואין לך שינוי גדול מזה ואמאי לא יחשב מום, ועי' תוס' לקמן (מ"א:

) ד"ה אילימא דלחד פירושא אף טומטום נחשב משונה כמו אנדרוגינוס, וגם מאנדרוגינוס גופי' יש להוכיח כן שכתבו התוס' דהוי זכר משונה ואעפי"כ לא נחשב בע"מ רק לר' ישמעאל מטעם חרוץ [ואפי' לפי השקלא וטריא דשם דשינוי לא חשוב מום מ"מ אמאי לא מייתי ראי' מטומטום, ואפי' ר"י לא פליג אלא על אנדרוגינוס משום דמקום החריץ הוי מום אבל בטומטם מודה] אע"כ משום דמום אינו אלא ע"י חסרון, וכ"מ במנחות (ד"ט:

) החסרון כבע"מ דמי, ועי' תמורה (י"ז.) לאפוקי בע"מ דפסול חסרון נינהו, והא דשינוי חשוב מום זהו ג"כ מטעם חסר כגון בפיו דומה לשל חזיר דאין המום מפני שיש לו פה דומה לשל חזיר רק מפני שאין לו פה של גדי כפי הראוי לו [וסדק באוזן וכיו"ב הוא ג"כ מטעם חסר דחסר לו השלימות והחיבור] משא"כ בטומטם שאין בו חסרון של כלום [דהא בפנים יש לו זכרות או נקבות אלא שאטום למעלה אף שמשונה] לא הוי בע"מ, (ולשיטת הרמב"ם ז"ל דטומטום הוי בע"מ כדמבואר בדבריו פ"ז מביאת מקדש ה"ח ופ"ג מאיסורי מזבח ה"ג, הרי יש לו פי' אחר בהך דאוזן הגדי שהיתה כפולה עי' פ"ז מביאת מקדש ה"ג דבשני סחוסים הוי מום עיי"ש, ואני כותב כאן רק ליישב פירש"י ז"ל]:

וע"כ באוזן הגדי שהיתה כפולה ואין לה אלא עצם אחד, ופירש"י שאין להם אלא תנוך אחד הוי מום דכיון דהוי ב' אזנים בתנוך אחד הרי חסר לאוזן אחד התנוך הילכך הוי כמו שיש לו אוזן אחד בלי תנוך וכדמבואר מהא דפירש"י לקמן (מ"ה.) גבי היתה בה יתרת וחתכה שהרי הוא מחוסר אבר שנמצא בו עיי"ש הרי דבתר דידי' אזלי' וה"ה בזה דכשיש לו ב' אזנים בתנוך אחד בתר דידי' אזלי' ונחשב מחוסר תנוך ע"כ הוי בע"מ אבל כשאינם עצם אחד הרי אין שם שום חסרון שיחשב מחמת זה בע"מ אלא דאתה בא לפוסלו מטעם יתר כנטול, יתר כנטול לא הוי מום שבגלוי, דאף שהיותרת הוא בגלוי מ"מ מה שנחשב כחסר זה אינו בגלוי דזהו מצד הללממ"ם דיתר כנטול דמי, שדבר זה אינו גלוי רק לחכמים וכמש"כ באבני נזר חאו"ח סי' א' דאם הוא יבש וסופו לנקוב הוי מום שבסתר דדבר זה דסופו לנקוב כנקוב אינו גלוי רק לחכמים, ולענין מום שבגלוי בעי' שיהי' גלוי אף להדיוטות דומיא למש"כ הרמב"ם גבי נשבע לשנות את הידוע עיי"ש, וא"ת א"כ בעל ה' רגלים אמאי נחשב בע"מ אך שם י"ל כיון שהוא מילתא דתמיהא טובא בני אדם משיחין ומדברים ממנו ומהלכותיו וממילא נתפרסם דינו שהוא חשוב כנטול, ונודע דינו אף להדיוטות שהוא כחסר, משא"כ באזנו כפולה כיון שאינו נראה כ"כ לא נתפרסם דינו ונחשב מום שבסתר:

עוד י"ל באופן אחר עפימש"כ לקמן (מ"א:

) בהא דגרב זה חרס מיחרץ חריץ ליכתב רחמנא חריץ ולא בעי גרב, דכיון שמאוס גמיר נחשב מום כדמבואר מהא דמזוהם, וחסר גמור נחשב מום, וע"כ גרב דהוא מאוס במקצת וחסר במקצת מצטרפין שתי הקצתיות לפסול גמיר, וה"ה בזה דמה שנודע רק לחכמים לא נחשב גלוי גמור רק גלוי במקצת ע"כ אינו פוסל, אך בבעל ה' רגלים כיון דהשינוי ניכר הרבה מאוס קצת, דהא במחוסר אבר פירש"י זבחים (ס"ח:

) דפסול משום הקריבהו לפחתך, וע"כ אפשר דאף יתרת מאוס קצת, *) הגה"ה ובנוגע לגוף דברי הרא"ש קשה לי מש"ס זבחים (ד"ע) אווזין ותרנגולין טעמא מאי דמינא דעופות נינהו אבל עז לאו מינא דעגלה נינהו, ועי' בתוס' שם ד"ה אבל, הרי דב' מיני עופות חרובים יותר זה לזה מב' מיני בהמה, וצ"ע, ע"כ הגה"ה: