ראשית בכורים (בכורות) קנז

שזה מום בודאי, לא חשוב מום דבידיעה תליא מילתא, ועי' לקמן (ד"מ:

) מה שכתבתי לענין נדמה דלדעת התוס' יש לפוסלו מטעם בע"מ, ולדעת הרמב"ם הוי ענין כלאים, ובארתי שם דפליגי אי בידיעה בלי ראי' נחשב בע"מ, ואפשר דאף להסוברים דבידיעה גרידא הוי בע"מ מ"מ בראי' בלבד בלי ידיעה ג"כ נחשב מום שבגלוי:

(שם) תוד"ה כמה וכו', וקשה לפירושו דלענין להרחיק מן הקרן הוא דמצרכינן כמלא קשר אגודל ולא הוזכר שם בתוך ג' אצבעות אלא לאפוקי למעלה מג' וכו', לפי הנראה היתה גירסתם וכמה תהא משולשת ולא כגירסת השיטמ"ק משולשלת, והפי' כמה תהא תלוי' למטה מהשלש אצבעות, וע"ז תפסו אמאי נקיט לשון משולשת הא הרחקת ג' אצבעות הוא לאו דוקא דסגי במלא קשר אגודל:

ואולי י"ל עוד דס"ל כיון דמקום תליית הציצית הוא ממלא קשר אגודל עד ג' אצבעות לכתחילה נכון יותר שלא להרחיק עד ג' אצבעות אלא לתלותן תיכף לאחר מלא קשר אגודל דאף בזה שייך אין מעבירין על המצות, כהך דיומא (ל"ג:

) עבורי דרועא אטוטפתא אסור, ובתוס' שם בשם ר"א דלענין משמוש איירי דבשל יד ימשמש תחילה משום דפגע בו ברישא, ועי' מנחות (ס"ד:

) בהא דמצות העומר לבוא מן הקרוב ובתוס' שם, וה"ה בזה כיון דפגע ברישא למעלה מקשר אגודל, אין לו לעבור מכאן ולהטיל הציצית הלאה ואם עשה כן יש בזה משום אין מעבירין על המצות:

ועי' אבני נזר חאו"ח סי' תנ"ט שכתב דבמעביר מזמן לזמן ובאמצע מפסיק זמן שאינו ראוי לעשיית המצוה זהו עיקר אין מעבירין על המצו' והיכא שאינו מפסיק זמן שאינו ראוי הוא רק לחומרא. ולזהירות בעלמא דמצוה שבא לידך אל תחמיצנה, וא"כ ה"ה במעביר ממקום למקום אי מפסיק באמצע מקום שאינו ראוי למצוה זהו עיקר אין מעבירין, משא"כ בזה דממקום קשר אגודל עד ג' אצבעות כולו ראוי, אין בזה משום עיקר אין מעבירין רק לזהירות בעלמא דלכתחילה נכון יותר להטיל תיכף לאחר קש"א:

ואם כנים הדברים יובן מה שתפסו התוס' על פי' הקונטרס כאן כיון דעיקר המצוה לכתחילה היא תיכף לאחר מקש"א, מה זה שאמרו וכמה תהא משולשת, ובגוף דין הנ"ל אכתי צ"ע, ולא ראיתי מי שיתעורר בזה:

(דף מ.) בגמ' חסורי מחסרא וה"ק אין לו שתי ביצים בשתי כיסין וכו', עי' תוסיו"ט דהרמב"ם דפסק כרע"ק ע"כ ס"ל דר"י ורע"ק במילתא דת"ק פליגי, אבל הרמב"ן והרא"ש, פסקו כת"ק ע"כ לדידהו ג' מחלוקות בדבר, וצריך להבין מה בין ת"ק לרע"ק, ואולי י"ל דפליגי במש"כ התוס' לעיל (ל"ח:

) אי מום עובר ע"י מעשה חשוב מום קבוע, ת"ק ס"ל דאי"צ לבודקו דאפי' אם סופו לצאת ע"י מיעוך חשוב מום קבוע כיון שאינו יוצא מאליו, ורע"ק ס"ל דאם יש תקנה שיצא ע"י מיעוך חשוב מום עובר:

או י"ל דאף רע"ק ס"ל דמום העובר ע"י רפואה חשוב מום קבוע אלא דכאן שאני לפי מש"כ לעיל בביאור שיטת התוס' שם דאף דבעלמא מחוסר מעשה שבידו עדיף ממחוסר זמן וא"כ במה גרע מום העובר ע"י רפואה מעובר ממילא, אך הטעם דבמום העובר ע"י רפואה מחוסר גם זמן אחר המעשה דאינו מתרפא תיכף בשעת פעולת הרפואה רק אח"כ עיי"ש, וכל זה ברפואה שע"י סממנים משא"כ בזה דאינו מחוסר אלא מעשה להכניס הביצה לתוך הכיס והרפואה באה תיכף להמעשה, זה לא גרע ממום העובר ממילא, [ועי' גיטין (ד"ע:

) ישן לא מחוסר מעשה האי מחוסר מעשה וברש"י שם אך שם אין הרפואה באה תיכף משא"כ בזה]:

עוד י"ל דמחלקותם תליא במה שנסתפקתי לעיל במום עובר שדרכו לחזור אח"כ כבתחילה אי דינו כמום עובר, דת"ק ס"ל דכה"ג חשוב קבוע ע"כ אינו מועיל מה שימעך כיון דיחזור אח"כ לכמו שהי' ונחשב בע"מ אף לאחר שחזר למקומו, וכמש"כ רבינו גרשום לקמן (מ"ה:

) גבי נכפה ולפי"ז ניחא מש"כ הרמב"ן דלרבנן לא בעי' מיעוך, ולכאורה קשה אף דחשוב מום קבוע הא אף מום קבוע שנתרפא כשר לקרבן ואמאי לא יתחייב לרפאותו ולהכניסו לקדושה שיהי' ראוי להקרבה, ומה דאמרי' דמום עובר ע"י רפואה יש לו דין מום קבוע, היינו לענין שאם שחטו עליו שרי, אבל לכתחילה ודאי מצוה לתקנו שישוב לאיתנו דזה הוי בכלל משמרת תרומותי [עי' רש"י חולין (ד"ב:

) ד"ה ובמוקדשין ותוס' פסחים (י"ג.) ד"ה ושורפין] אע"כ דס"ל לת"ק דלא יועיל המיעוך משום דלא יתקיים כך ויחזור לקלקולו, ואכתי צ"ע בזה:

בריט"א אות נ"ו הביא קו' השיטמ"ק לר"ש דקלוט אסור להדיוט למ"ל קרא לפוסלו לגבוה עיי"ש, ולפענ"ד י"ל דאיצטרך קרא לקלוט בן פקוע דמודה ר"ש דשרי להדיוט, ואף דב"פ בלא"ה פסול לקרבן מטעם יוצא דופן ואף ר"ש מודה בקדשים שאינו קדוש, אך משכחת לה בבנו של ב"פ דאינו יוצא דופן וכשר לקרבן, ובחידושי לחולין (ע"ד:

) בתוד"ה דגמר בארתי דדין זה אי בן בן פקוע כשר לקרבן תליא במחלו' רש"י ותוס' שם:

(שם) בגמ', ושניטל רוב הלשון ר"י אומר רוב המדבר שבלשונו, לכאורה קשה אם הלשון נחשב מקום מגולה לגבי מומין [עי' קדושין (כ"ה.)] מ"ט דת"ק דאינו פוסל רק ברוב הלשון, ועוד אפי' לר"י קשה דאם הוא מקום מגולה יפסל בנחסר או נפגם כ"ש כמו בחוטין החיצוניות דאמרי' לעיל (ל"ז) דאם נפגמו או נגממו הוי מום, ופירש"י שנפגמו שחסרו מעט:

והנלעפנ"ד בזה לפי"מ שפירש"י פ' אלו טרפות (נ"ח:

) דהא דאמרי' באוני דריאה לית הילכתא כוותי' דרבא ביתרת אף דבעלמא יתר כנטול דמי הוא משום דקים להו לרבנן דאורחייהו בהכי עייש"ה, ולכאורה כיון דרוב בהמות אין בהם יותרת נימא דהמיעוט שיש להם הם טרפות מטעם יתר כנטול (ואף שהם חיות יותר מי"ב חודש הא יתר כנטול יכול לחיור כמש"כ הרשב"א] אע"כ קים להו לרבנן דהמיעוט שיש להם יותרת בדרי דאוני אינו מחמת קלקול שבגופם, אלא עיקר גידולן כך הוא וא"כ לא נחשב אצלם יותרת ולא שייך בזה יתר כנטול דאף בחסר כה"ג הי' כשר אי הוי קים לן דהכי רביתייהו כדמוכח ברא"ש ר"פ אלו טרפות שכתב יש עופות שאין להם מרה ואין להטריפן כיון דכל אותו המין אין להם זהו טבע שלו, ומ"מ אין להתיר בשביל זה שאר בע"ח שאין להם מרה כדאמר לקמן גבי עינוניתא דורדא, שאני התם דכל מין בהמות אחד הוא ואפי' זו דקה וזו גסה, הילכך הואיל ויש בהמות דהוי