ראשית בכורים (בכורות) קנו

תמים אינו ראוי לקרבן משום שמומו חוזר דמיא למש"כ רבינו גרשום (דף מ"ה.) לענין נכפה, שיב ראיתי ברמב"ם שמדמה נכפה לשוטה שפסולו רק מחמת שאינו שוה בזרעו של אהרן, וא"כ י"ל דדוקא לענין אינו שוה בזרעו של אהרן אף בכה"ג פוסל, אבל לענין מומי בהמה כל שעכשיו תמים אין קפידא אף אם חוזר לאחר זמן, ואכתי צ"ע, ועי' מה שאכתוב בזה לקמן (ד"מ.) אי"ה:

(דף ל"ט.) בגמ' אכל ולא איתסי למפרע הוי מומא או מכאן ולהבא הוי מומא למאי נ"מ למימעל בפדיונו, פירש"י דלאו מבכור בעי דלא שייך בו פדיון, אלא בשאר מוקדשין שהפריש מיד פדיונם ואמר הרי הן מחוללות על מעות הללו וקודם שתכלה זמן בדיקתו נהנה מן הפדיון עיי"ש, יש לדקדק אמאי נסתפק טפי על פדיונם מעל גופם הא אף בגוף הקדשים יש נ"מ זו אם נהנה מהם בתוך הזמן אי מועל, דאם נימא למפרע הוי מומא חל הפדיון ואינו מועל ואי מכאן ולהבא הוי מומא מועל:

והנלפענ"ד בזה דהאיבעיא היא כך אי למפרע הוי מומא דאם אכל אח"כ ולא איתסי איגלאי מילתא למפרע דודאי מום קבוע הי' מתחילה, או דילמא מכאן ולהבא הוי מומא, דאפשר דמתחילה לא הי' בע"מ קבוע, ואח"כ נשתנה בו איזה דבר לריעותא, שעי"ז נעשה בע"מ, וא"כ לפי הצד השני דמכאן ולהבא הוי ספק, וזה מוכרח, דע"כ אין לומר דלפי הצד דמכאן ולהבא, היינו דודאי מכאן ולהבא, דזה הוא נגד השכל דכיון שכבר התחילה הריעותא מכבר הרי אפשר דנעשה בע"מ מאז, אלא האיבעיא הוא אם אפשר שנתחזק החולי אח"כ ומתחילה עדיין לא הי' בע"מ, או דילמא למפרע הוי מומא דודאי איגלאי מילתא למפרע שמתחילה הי' בע"מ, נמצא לפי"ז דהצד שלמפרע הוא ודאי והצד שמכאן ולהבא הוא ספק:

ולפי"ז אתי שפיר דהנ"מ הוא רק לענין אם נהנה מדמי הפדיון דאי למפרע נעשה מום מעל ואי מכאן ולהבא לא מעל כיון דהוי ספק ואינו מביא אשם מעילות מספק אבל על גוף בהמת קדשים אין נ"מ כלל, דאי למפרע הוי מום לא מעל משום דכבר נפדה, ואי מכאן ולהבא ג"כ לא מעל מספק, ואין לומר דאוקי בהמת קדשים אחזקתה שלא יצא מקדושתה עדיין זה אינו דכל כה"ג לא מוקמי' אחזקה דמעיקרא כמבואר באריכות באבני נזר חיו"ד סי' שמ"א עיי"ש:

ומש"כ הרמב"ם בפ"ב מאיסורי מזבח הט"ז דיש בדבר ספק וכו' לפיכך הפודה אותה קודם שנתייאשו מרפואתה וכו', הרי זה ספק מועל ואינו מביא קרבן מעילה עייש"ה, לאו לומר דאם הי' פשיטא דמכאן ולהבא לא הי' ספק רק דאם הי' פשיטא דלמפרע לא הי' ספק, ועי' אבני נזר חיו"ד סי' ת"ח שביאר שיטת רש"י ורמב"ם בזה:

(שם) בגמ' יש מחוסר אבר מבפנים וכו' תמים יהי' לרצון תמים אין חסרון לא, לכאורה קשה כיון דתמים יהי' קאי אף על בע"מ, כמש"כ החינוך מצוה רפ"ו וכ"מ ברמב"ם פ"א מאי"מ ה"א, דבבע"מ איכא ל"ת ועשה, א"כ כמו דאמרי' על מחוסר אבר דאף בפנים אוסר כיון דמ"מ אינו תמים, ה"ה במום שבפנים אף שאינו בע"מ מ"מ אינו תמים:

אך יש לחלק דהנה מום גבי בהמת חולין אינו חסרון כלל כדמבואר מהא דב"ק (דצ"ח) כולהו בהמות לאו למזבח קיימא דחסרון המום אינו אלא בקדשים שהתורה הקפידה על מומין, הילכך מום שבסתר דהתורה לא הקפידה עליו, נחשב שפיר תמים לרון דהא בעצם תמים הוא, והתורה ג"כ לא הקפידה עליו הילכך נחשב תמים מכל צד בין מצד התורה בין מצד העצם, משא"כ במחוסר אבר שהוא חסרון בעצם אפי' בחולין דהא נחסר דגר ממשי, א"כ אפי' בפנים נהי דלא הקפידה תורה על מה שבסתר ואין עליו תורת מחוסר אבר מ"מ אינו בכלל תמים מפאת שיש בו חסרון בעצם, ומצינו לפעמים דחסרון טבעי יש עליו שם חסרון גם בנוגע לדבר של תורה, עי' עירובין (כ"ה) ומודה לי רב ששת שאם עשה מחיצה על התל שהועיל מ"ט הואיל ובאויר מחיצות עליונות הוא דר, הרי דאף שמצד התורה כבר הי' שם מחיצה מכח גוד אסיק וא"כ הי' בדין לדונו כמחיצה ע"ג מחיצה מ"מ כיון שהועיל בעצם תועלת טבעי מועיל ג"כ לענין דבר של תורה, וה"ה כאן כיון דחסרון בפנים הוי חסרון בעצם, מועיל לבטל ממנו תורת תמים אף בנוגע לדבר של תורה, ודו"ק היטב:

ועי' רמב"ם כ"ב מה' איסורי מזבח הי"א שכתב דהא דחסרון אבר בפנים פוסל הוא מדכתיב תמימים יהיו לכם, ולכאורה קשה אמאי לא הביא קרא דתמים יהי' לרצון כדאיתא בגמ', אך לפי הנ"ל ניחא דהרמב"ם הוקשה לו כיון דחסרון בפנים אינו מנוולו ואינו בכלל מומין ש קפידה עליהן תורה, אמאי יפקיע ממנו תורת תמים, לזה הביא קרא דתמימים יהיו לכם כדי להורות לנו בזה טעם הדבר אפי' דבר שאינו תמים ״לכם״ היינו לגבי הדיוט [כהי דדרשינן בעלמא לכם ולא לגביה] כגון חסרון מבפנים נחשב חסרון לגבי קרבן [והטעם כנ"ל דאף חסרון טבעי נחשב חסרון בנוגע לשל תורה] ואין כוונת הרמב"ם לומר דהילפותא מכאן היא דבאמת עיקר הלימוד הוא מקרא דתמים יהי' לרצון דכתיב בפרשת מומין, וכדמפורש בש"ס אך כיון דבקרא דתמימים יהיו לכם מבואר הלימוד יותר הביא הך קרא, כדמצינו כמה פעמים ברמב"ם שהביא פסוק שלא נזכר בגמ' מאחר שהוא מבואר יותר כמש"כ הלח"מ פ"ט מה' מ"א ועי' כ"מ פ"ד מה' עכו"ם ה"ד ובפרמ"ג יו"ד סי' ב' שפ"ד ס"ק ב':

ויש להתבונן בדברי רש"י כאן שפי' אהא דתמים לרצון ״לרצון מזבח" ולכאורה אינו מובן מה תיקן בזה, ואולי כוונתו ז"ל דהגרעון של חסרון מבפנים הוא מפני שחסר מה מחלק אכילת מזבח וכשם דהוי חסרון בעולה מפני מיעוט אכילת מזבח כן נחשב חסרון בשאר קרבנות מפאת חסרון אכילת כהנים ואפי' בשלמים לפי המבואר ברש"י פסחים (נ"ט:

) דואכלו אותם אשר כיפר בהם קאי אף על אכילת ישראל עיי"ש אך הרמב"ם לא ניחא לי' בזה משום דלטעמו אזיל דרק אכילת כהנים הוי מצוה כדמבואר בדבריו פ"י מה' מעה"ק ה"א עיי"ש, או דאפי', חסרון בשר להקרבה לא מחשיב לי' חסרון, ע"כ הביא קרא דתמימים יהיו לכם להורות דטעם הפסול הוא משום דיש שם חסרון בעצם כנ"ל, ודו"ק:

(שם ע"ב) בגמ' אלא הכא במומין שבגלוי קמיפלגי ר"י סבר מעוך וכתות הוי מומא דמיכווצן וכו' ראב"י הבר וכו' לא הוי מומא דמעיקרא נמי זימנא דמיכוון, לפי הנראה פליגי אם בראי' בלי ידיעה רשוב מום שבגלוי, ר"י ס"ל כיון דניכר לכל שמיכווצן הוי מום שבגלוי, וראב"י ס"ל אף דרואין שמיכווצן מ"מ כיון דמעיקרא נמי זימנין דמיכווצן והרואה אינו יודע