ראשית בכורים (בכורות) קנה

מוציאה טיפת דם, הרי אפשר לומר דבכה"ג יש לו רפואה הילכך לא הוי טרפה דכל היכא דאי בדרי לה סמא חייא לא הוי טרפה, משא"כ לענין מומין דאף דיש לו רפואה ע"י מעשה חשוב מום קבוע, ותירץ דמש"כ התוס' דעובר ע"י רפואה חשוב קבוע היינו רק בדבר שהוא מום בעצמותו, אבל יובש אין מומו אלא דמה שנתייבש חשוב כחסר כדמוכח מדברי הרמב"ן גבי יבשה הכבד דמייתי ראי' מבכור, וכיון דהמום לא נתהווה עדיין בפועל רק דאתה בא לחשבו כאלו אינו כל היכא דיש לו רפואה אינו חשוב כאילו אינו עייש"ה:

וממוצא הדברים נשמע דשיעור יבשה אזנו אי דמיא לשיעור ניקב פליגי בזה הרמב"ם עם התוס' והרמב"ן, דלדעת התוס' והרמב"ן מוכרח דדמיא לניקב, והמום הוא מחמת דחשוב כנקוב וחסר, ולהרמב"ם אין המום מחמת סופו לינקב דזה אינו ידוע לכל והוי מום שבסתר רק מחמת יבשותו של עכשיו הילכך אינו מום עד שיבש כולו או רובו:

והנה הרמב"ם לטעמו אזיל שכתב בפ"ה מה' שבועות הכ"ב גבי נשבע לשנות את הידוע דבעי' שיהי' גלוי וידוע לג' בני אדם פשוטים, אבל הידוע רק לחכמים לא חשוב נשבע לשנות את הידוע עיי"ש, וע"כ גם כאן ס"ל דע"כ אין לומר דמום יבשות הוא מחמת סופו לנקוב דזה אינו גלוי רק לחכמים ולא חשוב מום שבגלוי, אבל התוס' והרמב"ן דס"ל דאף זה חשיב מום שבגלוי לפי הנראה פליגי גם שם:

תוד"ה לרבות וכו' ותימא דמולקחת מרבינן כל דבר הנלקח ביד ואם סם לא מיקרי נלקח ביד ל"ל ריבה ומיעט וכו':

לכאורה איך ס"ד דסם לא חשוב נלקח ביד ואי משום דאינו יכול לקחתו בידו בלי כלי כדי שלא יזיק לו הרי יכול ללקחו ע"י כלי דלקיחה ע"י ד"א שמה לקיחה כשמניח ידו תחת שוליו או שאוחז בבית יד של כלי כמש"כ התוס' סוכה (ל"ז.) ד"ה דבעינא, וא"כ יש עצה לאחוז את הכלי כך ואפי' לרבה דפוסל היינו מדכתיב ולקחתם דמשמע לקיחה תמה, אבל מלשון לקיחה בלבד לא נתמעט חציצה כמש"כ הר"ן שם, וי"ל דס"ד דהא דע"י ד"א שמה לקיחה היינו משום דנחשב כאוחז בגוף הדבר וע"כ בסם כיון דא"א לאחוז הסם בידיו ממש אינו מועיל לקיחה ע"י ד"א [ואין להקשות מהא דולקח מדם הפר וכו' התם שאני דהלקיחה קאי על דבר שא"א ליקח רק ע"י כלי משא"כ בזה דקאי על דברים שאפשר ליקח ביד] והא דבאמת נחשב לקיחה משום דלקיחה ע"י ד"א כשאוחז בשולי הכלי נחשב אוחז בגוף הדבר ממש עי' בתשו' בית יעקב סי' קע"ד, ואכמ"ל:

(דף ל"ח.) ברש"י ד"ה אין מדרס לכלי חרס שישבר אם אדם ישב עליו עי' בגה"ש להגרעק"א שהקשה מש"ס שבת (פ"ד.) דילפי' מקרא דאינו טמא מדרס, וכאן משמע דהא דאין מדרס לכ"ח הוא מצד הסברא מפני שאינו ראוי לישיבה, ולחומר הנושא נראה ליישב דהנה בתוס' שבת שם הקשו מהא דכיפת שאור שיחדה לישיבה מטמא מדרס, ותירצו דיש במינו טהרה במקוה, וע"כ דכך קבלו חז"ל לדרוש דסגי ביש במינו טהרה, דכל שיש לו קצת השתוות לאדם מטמא מדרס, וא"כ י"ל דגם כלי חרס יש לו השתיות בחד צד דיש לו טהרה ע"י חזרה לכבשונות כמש"כ התוס' זבחים (צ"ו.) ד"ה אלא וכיון דשקולין הן הי מינייהו מפקית, אך כיון שיש סברא גבי כלי חרס משום שאינו ראוי כ"כ לישיבה [עי' שיטמ"ק כאן ומאירי שבת פ"ד] זה מגלה למעט כלי חרס ולרבות כופת שאור שיחדה לישיבה, ומצד סברא זו בלבד שאינו ראוי לישיבה לא הוי ידעי', דלא דמיא לעמוד ונעשה מלאכתינו דשם השינוי הוא בהצורה וכאן רק בהחומר, אך כיון דגלי קרא שמעי' דאף שינוי החומר חשוב שינוי ודו"ק:

(שם) תוד"ה הרי וכו' ועוד אמרי' בפ' המפלת דאבן היוצא מן התנור טפח דחשוב יד להוציא טומאה דלא עדיפא מגב, ואין לומר דעדיפא וכו', לכאורה למ"ל להביא ראי' דלא עדיפא יד מגבו ואיך הי' ס"ד דעדיף, אך י"ל דכיון דהיד אינו מגוף הכלי, ואפ"ה גלי קרא דמכניס ומוציא משום דמשמש הכלי, והיד הרי הוא משמש את התוך דע"י כן עדיף לבשל ולהשתמש בתוכו, ס"ד דעדיפא מגב שהוא מגוף הכלי ואין לו תוך, ודמיא למש"כ התוס' ע"ז (י"ב:

) לבאר מחלוקת אביי ורבא גבי בת תיהא דלהאוסר אף שחזק ומזיק לו מ"מ כיון דמשום גזירת שתי' נאסר והמשקה אינו מזיק נחשב כשותה אף שמזיק, ה"ה כאן אף שאין לו תוך מ"מ כיון שאינו כלי מצד עצמו רק מחמת שימוש הרי משמש אף את תוכו, ולפי האמת שאינו מקבל טומאה הטעם כמאן דמתיר גבי בת תיהא משום דלא עדיף משותה ממש, ועי' תוס' סוכה (ל"ז.) ד"ה דבעינא מש"כ לחלק בין דופני הכלי לש לים ובית יד:

(שם ע"ב) תוד"ה וסימנך ברקא וכו', תדע דלקמן אמרי' גבי נפגם הזובן נפגם ולא ניטל דחוזר לאיתנו יותר, וכשנפגם נמי הוי יכול ליטלן כו' בזה הי' אפשר לחלק עפ"י שיטת הראב"ד הובא בשו"ע או"ח סי' תרמ"ו ס"ט גבי הדס יבש שאם היו עליו עליונים כמושים אינו מוציא מידי יבש גמור אלא בעי' לח גמור, ועי' יו"ד סי' ל"ח ט"ז ס"ק ב' וש"ך ס"ק ד', וה"ה כאן אף דמום עובר אין שוחטין עליו דלא הוי מום גמור, מ"מ להוציא מידי מום קבוע אינו מועיל אלא כשיכול לרפאותו לגמרי ולא במה שיכול לעשות ממנו מום עובר, ואי משום דגם המום עובר יתרפא אח"כ ממילא, הא דמיא למש"כ הרשב"א גיטין (פ"ה.) גבי חוץ מן הנולדים דמחוסר שתים שאני עיי"ש:

הנה ע"מ שתפסו התוס' דמום עובר ע"י רפואה נחשב מום קבוע, יש לדקדק הא מצינו בעלמא דמחוסר מעשה שבידו עדיף ממחוסר זמן כמש"כ התוס' נזיר (ס"ד:

) וכ"מ מהא דכל שבידו לא הוי דשלבל"ע, ואילו במחו"ז פליגי רש"י ותוס' ביבמות (ל"ד:

), אך י"ל דמחוסר רפואה שאני שמחוסר גם איזה זמן אחר המעשה דמסתמא אין המום עיבר תיכף בשעת פעולת הרפואה אלא אח"כ, וא"כ דמיא לדברי הרשב"א גיטין הנ"ל גבי חוץ מן הנולדים דהוי מחוסר שתים לידה וגדלות, ואף כאן מחוסר מעשה וזמן, ואף דלענין טריפות קימ"ל דאי בדרי לה סמא חייא לאו טריפה התם הכי גמירי ואין ללמוד משם, ועי' גיטין (ד"ע:

) ישן לא מחוסר מעשה האי מ"מ, ועי' מה שאכתוב בזה לקמן (ד"מ.) בס"ד:

(שם) בגמ' איזהו חורוור הקבוע כל שישהה שמונים יום פירש"י שמא בינתים הלך לו וחזר, יש להסתפק במום עובר, שעובר לפי שעה, ואח"כ חוזר וכן לעולם (כמו עתים חלים עתים שוטה] אי חשוב מום עובר כיון שיחזור לכמו שהי', ולפי הנראה כיון דהטעם דאין שוחטין על מום עובר משום דנחשב תמים לרצון לאח"ז, אף זה הוי תמים לאח"ז כיון שיש זמן בינתיים שהוא ראוי להקרבה, אך לכאורה י"ל דאף בשעת שהוא