ראשית בכורים (בכורות) קנד

לא בשם ריצב"א בהא דבע"מ ששימש בטומאה חשוב באין כאחת, וא"כ ה"ה כאן כיון דמחתך הסימנים בלי הפסק כלל אחר חיתוך העור לא חל עליו שם בע"מ קודם שחיטה דלא הספיק לחול עליו שם בע"מ עד שנשחט, ונחשב ששוחטו בלא מום קבוע ועי' תוס' יבמות (נ"ט:

) ד"ה אלא שהקשו וא"ת אי אין קנס בהעראה איך איש מתחייב קנס למ"ד זו הכנסת עטרה הרי נעשית בעולה משעת העראה, וי"ל דבהכי חייב רחמנא הואיל ובבעילה זו נעשית בעולה עיי"ש הרי תפסו דחל שם בעולה תחילה, ואעפי"כ כיון שע"י המשך פעולה אחת נעשה הכל בהכי חייב רחמנא, וה"ה כאן אפי' אם נתפוס דחל שם בע"מ תחילה אפשר דבהכי אכשר רחמנא כיון דנעשה ע"י מעשה אחת בלי הפסק, [ולשיטת ר"ת הנ"ל יהי' מוכרח לתרץ קו' התוס' כמש"כ הריטב״א קדושין (ע"ז:

) בהא דכהן הבא על אחותו חללה לא משוי לה דכי אמרי' דהעראה שמה ביאה כשפירש ולא גמר אבל כשגמר ביאתו דעתו על גמר ביאה עייש"ה, ועי' זבחים (צ"ג.) פלוגתא דתנאי אי דנין טומאה קדומה מטומאה שבאותה שעה ודו"ק] הילכך אסור לשחוט בע"מ עובר לדעת הרא"ש, וע"י הפסק בין חתיכת העור להסימנים ודאי מותר, אך מ"מ נתמעט מקרא דבשעריך תאכלנו לענין זה שאינו רשאי לשוחטו כשאר שחיטות רק ע"י הפסק, או שיטיל מום קבוע אחר לפני השחיטה:

אך ר"ת שכתב דבקדשים השחיטה מתחלת מחיתוך העור ע"כ לי"ל סברא זו, אלא דאף שנשחט בלי הפסק כלל אחר חיתוך העור נחשב שחל עליו שם בע"מ:

וי"ל עוד דר"ת והרא"ש בהא פליגי הרא"ש ס"ל דחיתוך העור לא נחשב מום משום דהוי כמום שבסתר, דכיון דדרך שחיטה קעביד לה, לא נראה לאינשי שיהא מום, דחוץ מזה שאין רואין בחוש הראי' את המום בשעת שחיטה, גם לא בזיא מילתא, וטעם מום שבגלוי משום שמנוולו כדפירש"י כאן, ובזה ודאי לא שייך ניוול דכל בהמה עומדת לשחיטה וזהו תיקונה, וכיון דא"א לשחיטה בלא חיתוך עור אין זה ניוול, ור"ת ס"ל דאף דטעם מום שבגלוי שאסרה תורה הוא משום דמנוולא מ"מ לא פלוג במום שבגלוי וכל שהוא בגלוי פוסל אף אם אינו מנוולה, וגם כיון דחיתוך העור מצד עצמו מונוולא אי לאו דשוחטה תיכף חשיב מום גמור אף דכאן אינה מתנוולת, ועי' תוס' ב"ק (ע"ו.) דשחוטי חוץ חשוב מום הרי דאף שגוף השחיטה אינה מנוולא מ"מ כיון שהוא בגלוי חשוב מום, ויש להאריך בזה אך אכ"מ:

והא דמותר לשחוט בע"מ קבוע לר"מ דס"ל אסור להטיל מום בבע"מ לק"מ דהתם ג"כ השחיטה מתחלת מחיתוך העור, כיון דהתירה תורה לשוחטו וא"א בענין אחר דמיא לשחיטת קדשים]:

וי"ל עוד דאף למאן דס"ל אסור להטיל מום בבע"מ יש להוכיח מכאן דבע"מ שרי לאחר שיעבור מומו, דבנולד במומו כ"ע מודו דמותר להטיל בו מום אף בבכור דקדוש במומו כדמבואר בתוס' לעיל (ל"ג:

) ד"ה בע"מ [ועי' מש"כ בחידושי שם], והנה כאן דממעטינן מום עובר מבשעריך תאכלנו משום דלא דמיא לפסח ועור, ע"כ אף נולד במום עובר ממעטינן דאף הוא לא דמיא לפסח ועור, וקשה כנ"ל כיון דבכור כזה מותר להטיל בו מום משום שנולד במומו אמאי לא ישחטנו, הא ע"י חיתוך העור נעשה בע"מ קבוע, אע"כ דראוי להקרבה לאחר זמן, ושוב אסור להטיל בו מום אף אם נולד במומו, וא"כ הראי' מכאן היא אליבא דכ"ע:

והקושיא השני' שהקשיתי לעיל הא בקדשים גופייהו איכא קרא הכא דבע"מ עובר מותר לאחר שיתרפא מדדרשי' כאן מאשר לא יקריבו ממנו יצתה זו שאינה קרבה היום אלא למחר, יש לתרץ דלולא דגלי רחמנא במקום אחר דבע"מ עובר מותר לכשנתרפא הוי דרשינן קרא דאשר לא יקריבו ממנו וכו' באופן אחר, היינו, דלא בא למעט בע"מ עובר מפדיון רק אדרבא בא לרבותו שגם הוא נפדה, ואם בהמה טמאה קאי על מום קבוע ואשר לא יקריבו קאי על מום עובר, דאף שאינו מום קבוע מ"מ כיון שפסול להקרבה לעולם פודין עליו, רק אחר דגלי קרא מום בו הא עבר מומו מרצה, דרשי' מאשר לא יקריבו למעט בע"מ עובר כיון דיש בו צד הקרבה לאחר זמן, ע"כ לא הקשו התוס' דזבחים רק מבכור דמהכלל ופרט מוכח דבע"מ עובר מותר להקרבה כשעבר מומו:

ומה שתירצו דמוקדשין איצטרך דהו"א כיון דנדחה שוב אינו נראה, אולי כוונתם דקרא דבכור מצינו לאוקמא היכא דנולד במומו דהוי דיחוי מעיקרא, אבל בקדשים שנולד בהם מום לאחר הקדישם דהוי נראה ונדחה אכתי לא שמענו להכי אצטריך קרא דמום בם:

(שם) בגמ', הפגימה בין בידי אדם בין בידי שמים פירש"י שנולד עמו, עי' ריט"א שהקשה מנ"ל הא, ולפענד"נ פשוט דכאן אין סברא לחלק בין נעשה המום בידי אדם לנעשה ביד"ש כמו דמחלקינן גבי צמקה הריאה, דאם הוא עכשיו במומו ולא הדר בריא מ"ל ביד"א או ביד"ש, אע"כ קמ"ל דאפי' אם נולד כך הוי מום וכדילפי' בסיפרי דאף נולד במומו פסול, והא דאיצטריך קרא לזה, י"ל עפימש"כ באבני נזר יו"ד סי' ת"ח דהא דמום שבסתר אינו פוסל, משום דמום ענין טומאה הוא דלא שייך בסתר, וע"כ סד"א דאם נתהווה המום בבטן אמו לא הוי מום כמו דטהרה בלועה אינה מקבלת טומאה קמ"ל דהוי מום, והטעם משום דאם הי' ענין פסול מום משום שקיבל המום היו דנין על שעת הקבלה, ואם אז הי' בסתר אינו פוסל, אך באמת ענין פסול המום משום שיש לו המום והרי מ"מ יש לו, ועי' בדברינו לעיל (דף י"ד.) בד"ה אם אינו ענין שם מבואר באריכות:

(שם) בגמ' כמה נקובת האוזן מלא כרשינה, הנה מלשון המשנה משמע לכאורה דיבשה וניקבה שיעור אחד להם וביבשה נמי השיעור בכדי כרשונה, מדתנן ניקבה מלא כרשינה או שיבשה, אך ברמב"ם פ"ז מה' ביאת מקדש ה"ג משמע דביבשה אזנו לא הוי מום אלא ביבשה כל האוזן או רובה עיי"ש, ועי' אבני נזר או"ח סי' א' שהק' כיון דיבש החסר אמאי לא סגי ביבש מלא כרשינה כמו דלענין טרפות דיבש וחסר שיעורן שוה, ותירץ דלענין טרפות חשוב טרפה מחמת סופו לנקוב, אבל לענין מומין ע"כ אין לומר דחשוב מום משום דסופו לנקוב דזה אינו גלוי לכל אדם אלא לחכמים ולא נחשב מום שבגלוי, אע"כ דהמום הוא מחמת יבשותו של עכשיו, וא"כ אין שיעורו שוה לניקב, עייש"ה:

אך באבני נזר חיו"ד סי' מ"ה הקשה לדעת התוס' בכורות (ל"ח.) דאם יש לו רפואה ע"י מעשה חשוב מום קבוע מה מקשה הש"ס בפ' אלו טרפות (מ"ו:

) בהא דריאה שיבשה כדי שתפרך בציפורן דלא אתיא כרבנן דגבי אוזן בכור ס"ל כדי שתינקב ואינה