ראשית בכורים (בכורות) קנג

חוטין הללו הם המוסגין שיש לבהמה בין שינים החיצוניות לפנימיות, וא"ש הא דאמרי' בפ' מומין אלו דחוטין ליתנייהו באדם דזה לא נמצא כלל באדם עייש"ה, וממוצא דבריו שם נשמע דשינים אינם פוסלין לא באדם ולא בבהמה רק דבאדם פסול משום מראית העין וכדברי התוס' כאן. וקשה כנ"ל:

ולחומר הנושא נ"ל שהם יסברו דהא דשינים אינו מום לא באדם ולא בבהמה הוא משום דשינים לא חשוב גופו כלל, ואף גבי בהמה לא חשוב גופה כיון דלא נולדו עמה, וכדאמרי' בפ' דם נדה (נ"ט.) לענין טומאת מת דאין השינים מטמאין משום דלא נבראו עמו, ולא הוי כגופו, שוב נזכרתי דבריט"א כאן אות י"ב נזכרה סברא זו דיש להתיר בשן משום דלא נברא עמו, אך לא כתב כן ע"ד התוס':

ולכאורה יש להשיב ע"ז מקרנים דג"כ לא נבראו עמו, ואעפי"כ אמרי' לקמן (מ"ד.) דאם נטלו הקרנים ואיתעקר איתעקורי הוי מום גמור, וא"כ גבי שן נמי נימא הכי, אך י"ל דבאיתעקר עם השורש כדפירש"י שם נחשב נברא עמו דרק צמיחת הקרנים אינו משעת לידה, אבל השורש שהוא בפנים נברא עמו:

אך אכתי קשה הא אף באיגום אגומי אמרי' שם דא נו נשחט לא במקדש ולא במדינה וא"כ גם בשינים נימא הכי, ואולי הא דבקרנים כה"ג אינו נשחט במקדש הוא רק מדרבנן לדעת התוס', וראו חכמים לגזור יותר בקרנים משום דמשכחת בהו מום גמור היכא דנעקרו משרשם, משא"כ בשינים דלא משכחת מום גמור לא גזרו כלל, ואכתי צ"ע בכל זה:

ועוד י"ל מדגלי רחמנא דמחוסר זמן פסול מכלל דחסרון שינים לא הוי מום דבהמה תוך שמונה אין לה צמיחת שינים, כמש"כ האחרונים דזהו אחד מסימני הבהמה שמלאו לה שמונה ימים, ואם איתא דחסרון שינים הוי מום למ"ל קרא למחו"ז, ת"ל דאין לו שינים וכמש"כ באב"צ לענין אדם דכיון דזקן כשר לעבודה ובזקנותו שיניו נופלות ע"כ כשר בכל הכהנים כן נוכל לפרש לפי שיטה זו גבי קרבן] וגבי מומין אין חילוק בין נתהוו' אח"כ לנולד במומו, והסוברים דהשינים הוי מום בבהמה אפשר דס"ל דממחו"ז אין ראי' דאף דחסרון שינים הוי מום הוא רק בבהמה גדולה שדרכה להיות לה שינים, משא"כ בתוך שמונה שזהו שלימותה אין חסרון שינים מזיק אצלה כלל דכולהו הכי איתנייהו, [ועי' שיטמ"ק לקמן (דמ"ג) אות ה' בשם הר"ר אלחנן שכ' לחלק גבי חוטין בין אדם לבהמה דבבהמה הוי בגלוי מפני שפי' רחב משא"כ באדם ולפי"ז מיושב קו' הראב"ד על הערוך הנ"ל, עיי"ש]:

(שם ע"ב) בגמ' יכול יפדו על מום עובר ת"ל אשר לא יקריבו ממנו וכו' מי שאינה קריבה כל עיקר יצתה זו שאינה קרבה היום אלא למחר, עי' תוס' זבחים (ע"ז:

) ד"ה הא שכתבו בזה"ל אע"ג דדרשי' בבכורות (ל"ז:

) בכלל ופרט דמום עובר מרצה, מום עובר דמוקדשין איצטרך דה"א כיון דנדחה שוב אינו נראה עכ"ל, ולכאורה אינו מובן היכא מוכח מהכלל ופרט דעבר מומו מרצה, הרי מכלל ופרט ממעטי' רק דמום עובר אינו נשחט במדינה, ואפשר דאף לאחר שעבר מומו אינו מרצה רק ירעה עד שיפול בו מום קבוע וחוץ מזה קשה התירוץ דאיצטרך קרא למוקדשין הלא גם במוקדשין ילפי' כאן מקרא דאינו נפדה על מום עובר משום דקרב לאחר זמן וא"כ אף למוקדשין לא איצטרך דרשא דמום בו, וכבר הרגיש הריט"א בדברי התוס' אלו:

והנלעפנ"ד בזה דהנה בקרא כתיב וכי יהי' בו מום פסח ועור וכו' וסמיך לי' בשעריך תאכלנו דהיינו שישחטנו בגבולין בלא הקרבה כדפירש"י כאן, ומינה ילפי' דדוקא במום שהוא דומה לפסח ועור נשחט במדינה אבל לא במום עובר, ולכאורה קשה לפימש"כ התוס' חולין (כ"ח:

) דאם נפרד העור אין מום גדול מזה, ומטעם זה כתב ר"ת בס' הישר גבי החליד במיעוט סימנים, דבקדשים השחיטה מתחלת מחיתוך העור, וע"כ לא נעשה בע"מ קודם שחיטה דזהו הכשר שחיטתו, [וכמש"כ הרשב"א ר"פ אלו טרפות לענין נקובת הושט עיי"ש], וכל זה הוא רק בשוחט קדשים בפנים בזה השחיטה מתחלת מהעור דאל"כ הרי נעשה בע"מ קודם שחיטה ופסול להקרבה אבל אם ישחוט בע"מ עובר בחוץ בזה ודאי אין השחיטה מתחלת מהעור וא"כ קשה האיך ממעטינן בע"מ עובר שאינו בכלל בשעריך תאכלנו, הא מותר להטיל מום קבוע בבע"מ עובר כמש"פ הרא"ש וכשיעשה בו מום קבוע יהי' רשאי לשוחטו, וא"כ יהי' מותר לשוחטו אף בלא הטלת מום אחר דע"י השחיטה עצמה נעשה המום קודם חתיכת הסימנים ונמצא דבשעה שמחתך הסימנים כבר הוא בע"מ קבוע, ואף דמדברי הרמב"ם פ"ב מה' איסורי מזבח הט"ו מבואר דאסור להטיל מום קבוע במום עובר, וכן מבואר ברש"י לעיל (דל"ג:

) זהו רק לפי"מ דקימ"ל דבע"מ עובר ראוי להקרבה כשיעבור מומו והוי בכלל תמים יהי' לרצון משום דראוי לרצות לכשיתרפא, אבל אם הי' הדין דאף לכשיתרפא פסול להקרבה ודאי הי' מותר להטיל מום בידים כיון דלא יהי' לרצון לעולם ואינו בכלל תמים יהי' לרצון:

וא"כ שפיר כתבו התוס' בזבחים דמכלל ופרט נוכל ללמוד דבע"מ עובר כשר כשיעבור מומו דאם איתא דפסול להקרבה לעולם, הרי מותר להטיל בו מום ולשוחטו, וא"כ גם לשוחטו בלא מום מותר, דאין לך שחיטה בלא מום ודממעטינן לי' מכלל ופרט שאינו בכלל בשעריך תאכלנו מוכרח דראוי להקרבה כשיעבור מומו וע"כ הוי בכלל תמים יהי' לרצון דחזי לאח"ז ומה"ט אסור להטיל בו מום וכן לשחטו בגבולין:

וא"ת להרא"ש דס"ל דמה"ת מותר להטיל מום קבוע במום עובר, אמאי אין שוחטין במדינה על מום עובר הרי נעשה מום קבוע לפני השחיטה כנ"ל, אך אפשר דהרא"ש לית לי' סברת ר"ת דשחיטת קדשים משונה משחיטת חולין שתהי' השחיטה מתחלת משעת חיתוך העור, והא דלא נעשו בע"מ מחמת חיתוך העור שלפני השחיטה, י"ל בו טעם אחר דאף שחתיכת העור עד מקום הסימנים נחשב מום היינו רק כשחתך העור והפסיק בינתים ואחר זמן בא לשחוט אז אמרי' שכבר נעשה בע"מ לפני השחיטה, אבל כשחתך העור דרך שחיטה לא נחשב שחל עליו שם בע"מ קודם שחיטה, והוא עפ"י המבואר בכ"ד דשעת מעשה הרי הוא כלפני המעשה, וא"כ בשעה שמטיל בו המום אכתי אין שם בע"מ עליו רק דאח"כ נקבע עליו שם בע"מ, וא"כ כששוחט והולך לא נחשב ששחט בע"מ דהרי לא הספיק לחול עליו שם בע"מ עד שנשחטו הסימנים וכדמבואר ברש"י חולין (ד"ח.) ד"ה ביטל לפירוש מהרש"א שם דאי נימא חבטא קדים ההבל הבא אחריו מיד מבטלו קודם שנעשה החבטא שחין ולא הי' כאן גריס שלם של שחין מעולם עייש"ה, הרי דלא חל עליו שם שחין רק היכא דהפסיק מעט דהחלות הוא רגע אח"כ וצריך איזה זמן, אבל אם נהפך תיכף ומיד למכוה נחשב כאילו לא חל עליו שם שחין מעולם, ועי' תוס' כתובות (ד"ל:

) ד"ה